R' Aron M'BELZ ZY"U (4) - Ruv Z"L

• Aharon Rokeach

Rabbi Aharon of Belz [1880 - 21 Av 1957], the fourth rebbe in the Belz dynasty, was considered one of the purest holy men of his generation. In 1944 he miraculously escaped from the Nazis and moved to Israel, where after a brief time in Jerusalem he set up his court in Tel Aviv. The current Belzer Rebbe, who has established a huge center in Jerusalem, is his nephew. Source

The Belzer Rebbe - Rabbi Aharon Rokeach (1880 – 1957) was the fourth Rebbe of the Belz Chasidic dynasty. Aharon was the first child born to his parents, Rabbi Yissachar Dov Rokeach and Basha Ruchama Twersky, after 12 years of marriage. Aharon's mother died on 18 March 1884 when Aharon was 4 years old. His grandfather, Rebbe Yehoshua Rokeach, the second Belzer Rebbe, took the boy under his wing and oversaw his spiritual development. As he grew, Aharon spent much of his day ensconced in Torah learning and ate and slept little. He also concealed his accomplishments with a modesty that would last throughout his lifetime.

When he came of age, Rebbe Aharon married his cousin, Malka, the daughter of his father's elder brother Shmuel, the Rav of Sokal. After his marriage, Aharon lived with his father-in-law for several years.

When his grandfather passed away in 1894, R’ Aharon's father became the third Belzer Rebbe. R’ Aharon inherited the mantle of leadership from his father, Rabbi Yissachar Dov Rokeach , upon his passing in 1926. Known for his piety and mysticism, Rebbe Aharon was called the "Wonder Rabbi" by Jews and gentiles alike for the miracles they claimed he performed.

His reign as Rebbe saw the devastation of the Belz community, along with that of many other Chasidic communities in Galicia and elsewhere in Poland during the Holocaust. During the Holocaust, Rebbe Aharon was high on the list of Gestapo targets as a high-profile Rebbe. With the support and financial assistance of Belzer Hasidim in Israel, England and the United States, he and his half-brother, Rabbi Mordechai of Bilgoray, managed to escape from Poland into Hungary, then into Turkey, Lebanon, and finally into Israel in February 1944.

Rebbe Aharon devoted the rest of his life to rebuilding Belzer Chassidus in Israel. He initially established his court in Tel Aviv, where he opened the first Belzer Talmud Torah. Later he moved to Jerusalem, where he founded the first Belzer yeshiva. He also raised his brother's year-old son, Yissachar Dov, after Rabbi Mordechai's sudden passing in 1949.

Reb Aharon passed away in 1957 and was buried in Har Hamenuchos, in Jerusalem. Source

http://ayzilbershlag.blogspot.co.il/2010/10/blog-post_726.html

• Jewish Dynasties

רבי אהרן רוקח (מכונה המהר"א מבעלז, בחסידות בעלז מכונה "הרב זכרונו לברכה", אלול ה'תר"מ - כ"א באב ה'תשי"ז; 1880 - 18 באוגוסט 1957) היה האדמו"ר הרביעי של חסידות בעלז ומקים חסידות בעלז בארץ ישראל לאחר השואה. נולד בחודש אלול שנת ה'תר"מ (1880) כבן בכור לרב יששכר דב רוקח, האדמו"ר השלישי בשושלת בעלזא, ולבתיה רוחמה רוקח נכדת הרב אהרן טברסקי מצ'רנוביל. בגיל צעיר התייתם מאמו וגדל בצל סבו הרב יהושע רוקח. בגיל 14 התארס עם מלכה, בת דודו, רבי שמואל מסקאהל ובב' באדר ה'תרנ"ח נישא לה. השידוך נסגר עוד בחיי סבו רבי יהושע מבעלזא ובעידודו. לרבי אהרן נולדו מספר בנים ובנות והוא איבד את כל משפחתו בשואה. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ז (1926) מונה לממלא מקומו באדמו"רות ורבנות העיירה. בשנת תש"ג (1943) חולץ מגטו בוכניה, ליד קרקוב, תמורת ממון רב, ביחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח מבילגוריי. בט"ו באייר באותה שנה הגיע להונגריה, התיישב בבודפשט למשך שמונה חודשים עד כ"ד בטבת תש"ד (1944). משנודע לו שהגסטאפו עוקב אחריו ודורש מממשלת הונגריה את הסגרתו בחזרה לשלטונות הנאציים עזב במהירות את הונגריה וביום ט' בשבט ה'תש"ד (1944) הגיע יחד עם אחיו לארץ ישראל. האדמו"ר סירב להפצרות חסידיו לגור בירושלים בבני ברק ובפתח תקוה, ועמד על החלטתו להתיישב בתל אביב ואת ביתו קבע ברחוב אחד העם במרכז העיר. היו לו לכך נימוקים רבים, ובהם שבתל אביב אין שום מסגד או כנסייה, והעובדה שבכל האירועים הביטחוניים לא איפשרו התל אביבים כניסת ערבים לתוכה. הקים מחדש את חסידות בעלז בארץ ישראל, תחילה בתל אביב, ואחר כך בירושלים, בני ברק וחיפה. בקיץ, מערב חג השבועות עד אחרי חגי תשרי, היה שוהה בירושלים, עד שנת ה'תשט"ו (1955) בשכונת קטמון, ומאוחר יותר ברחוב אגריפס ליד ישיבת בעלזא. בשנת ה'תש"ט (1949) נישא בשנית לחנה, בתו של הרב יחיאל חיים לאבין ממאקווא ואלמנת האדמו"ר יוסף מאיר פולק מבערגסאז שנרצח בשואה. בעת נישואיהם היו לה בן ובת מבעלה הראשון והאדמו"ר הפך לאביהם החורג. הבן הוא הרב אברהם אלטר פולק האדמו"ר מבערגסאז-פתח תקוה (נפטר כ' אלול, תשס"ו - 2006), הבת היא ביילא חיה, אשתו של הרב מנחם מנדל מנדלזון רב המושב החרדי קוממיות (אשר נפטרה ביום פטירת אביה החורג, כ"א באב, תשנ"א - 1991). בליל שבת פרשת עקב כ' באב ה'תשי"ז (1957) השמיע האדמו"ר לחסידיו משא תורני כהרגלו מדי ליל שבת, בין השאר אמר: "כשאבא או רבי נפטר מהעולם, אם בניו או תלמידיו ממשיכים להתנהג בדרך הטוב שהוא לימד אותם, הם מרבים את שכרו של האבא או הרבי בעולם העליון". דבריו אלה התפרשו מאוחר יותר על ידי החסידים כצוואה מפורשת של הרבי. בגמר המשא חש האדמו"ר שלא בטוב, נכנס למיטתו ביקש מים לשתות ובירך ברכת "שהכל נהיה בדברו" שלאחריה הפסיק לתקשר עם הסביבה. הוא אושפז בבית החולים שערי צדק ששכן ברחוב אגריפס מול בית מדרשו של האדמו"ר, אבל המצב המשיך להתדרדר ובמוצאי שבת כ"א באב ה'תשי"ז (18 באוגוסט 1957) נפטר האדמו"ר.‏ הלוייתו התקיימה למחרת. נטלו בה חלק אלפי יהודים מכל השכבות והזרמים. במקביל נערכו הספדים בבתי הכנסת בריכוזים החרדיים ברחבי העולם. הוא נטמן בבית העלמין "הר המנוחות" בירושלים, וקברו מהווה מוקד משיכה לציבור החרדי אשר מבקרים שם במשך כל השנה ובפרט ביום ה'יארצייט' - כ"א באב.‏ על שמו נקרא רחוב קדושת אהרן בקריית בעלז בירושלים.‏ ממלא מקומו הוא בן אחיו רבי ישכר דב רוקח שהיה ילד בזמן שנפטר דודו והחל להנהיג את החסידות כמה שנים לאחר מכן.

כל ילדיו נולדו מאשתו הראשונה מ' מלכה הי"ד ב"ר שמואל רוקח מסקאהל וזוג' מ' שרה (ב"ר מנחם מנדל האגר האדמו"ר הראשון מויזניץ).

מלבד שני בניו אברהם יושע העשיל ואלעזר מנחם נחום שנפטרו בצעירותם, כל ילדיו נרצחו בשואה.

רבי ישראל – וזוג' מ' שרה ניסל ב"ר אליהו חיים מסקאהל נכד רבי שלום רוקח.
רבי משה – וזוג' מ' פיגא ב"ר אברהם פנחס שלום מוולברום נכד רבי שלום רוקח והחוזה מלובלין.
ר' יהודה זונדל – וזוג' מ' ברכה
ר' שלמה – נספה בחשוון תש"ב.
בנותיו
איידעלע - אשת רבי משולם ישעיה זושא טברסקי בן רבי פנחס מאוסטילא חתן רבי יששכר דב רוקח (הזקן).
מירל - בזיווג ראשון אשת רבי יודא ווגשל מלבוב נכד רבי שלום רוקח ורבי אלימלך מליז'נסק, בזיווג שני אשת רבי משה אליקים בריעה ז"ק.
רבקה מרים - אשת רבי שמואל פרנקל בן רבי אברהם יהושע העשיל מהיבנוב נכד רבי שלום רוקח.
שרה ברכה - אשת רבי ישראל רוזנפלד בן רבי נפתלי שמואל צבי מקמינקא.

מתלמידיו אחיינו רבי ישכר דב רוקח, ממלא מקומו של רבי אהרן מבעלז.

בעלז, במחוז לבוב - פולין הדרכים היו עמוסות חסידים. לא רק המוני פליטים של המלחמה שמילאו כל נתיב בריחה בדרכי פולין המדממות, אלא אף גדודים של חסידים ואנשי מעשה שזנחו מאחוריהם את סערת המלחמה ונהרו לעשות את הימים הנוראים בחצר הקודש בעלזא, כימים ימימה, וכאלה שביקשו להימצא בסערת הימים ליד הצדיק הגדול והקדוש, עיניהם וליבם של ישראל. באחד הימים הראשונים של המלחמה שהתנהלה הרחק מאיזור העיירה בעלז, נפלה פצצה בקירבת מקום לחצר הקודש. כל היושבים והחסידים התמלאו חרדה עמוקה, והיו שביקשו לשאול את פי הרבי אם אין זה מן הנכון להימלט אל תוך המדינה פנימה ולכיוון האיזור הרוסי. הרבי השיב שאין הוא יכול לצאת לדרך בשל הימים הנוראים הממשמשים ובאים, אך לכך ניאות שיכינו לפני ביתו עגלה ושני סוסים שיהיו מוכנים ליום פקודה. לאחר יום הכיפורים ת"ש, הופיע סיור רכוב גרמני בעיירה בעלזא, וחייליו הודיעו שלמחרת היום הם ייכנסו לעיר בצורה מסודרת ויטלו לידיהם את מושכות השלטון. רבים הגיעו בבהלה אל ביתו של הרבי שעמד אז באמצע התפילה, והרבי רמז כי אין בדעתו להפסיק את התפילה בשל כך. התנהגות זו של הרבי הרגיעה את ההיסטריה הכללית שהתעוררה ואמנם, התברר כי החיילים הגרמניים נפלו בידיהם של שרידי הצבא הפולני במבואות העיר וחוסלו. העיר ידעה עוד מספר ימים של שקט, שלפני הסערה... עבודת הקודש של הצדיק נמשכה כסדרה. אתו ובאו ימי חג הסוכות ת"ש, וכוחות הצבא הרוסי שכבשו את העיר ורבים מהם היו יהודים, הסבירו פנים ליהודי בעלז. בעיצומו של חג הסוכות נודע על ההסכם הידוע לשמצה, הסכם ריבנטרופ מולוטוב, במסגרתו חילקו ביניהם הרוסים והגרמנים את פולין, כשכל מה שממזרח לנהג הבוג יועבר לרוסים, ואילו כל הערים והעיירות שממערב ל"בוג", וביניהם גם בעלזא, תימסר לגרמנים. הרוסים עזבו את בעלזא בחטף וכהרף עין, בדיוק על פי ההסכם. עננה כבדה רבצה על הכל וכולם ידעו כי זו שאלה של זמן עד שהגרמנים, שתכניותיהם היו ידועות מראש, ייכנסו ויתחילו במלאכתם. לזאת עוד נוספה ההודעה שנמסרה מפי מנהל תחנת הרכבת העירונית כי הערב, בליל שמיני עצרת, תצא הרכבת האחרונה מבעלזא... הצדיק הנשגב התפלל ערבית של חג, ערך את ההקפות כסדרם, ולאחריהם נכנס לביתו ועשה קידוש בבהילות, שכן כבר לא היה סיפק לערוך שולחן לכבוד החג. הרבי נענה ואמר "הבה ונלבש בגדי גלות", ויצא מביתו כשהוא נפרד בערגה ובחרדת קודש מן הבית הגדול והקדוש, ומכריז: "אנו הולכים לגלות"! בעיצומו של ליל שמיני עצרת עלו הרבי והחסידים על הרכבת ונסעו בה עד לסקאהל הסמוכה. הרבי ערך את שולחנו לכבוד החג בקרון הרכבת, כשמאומה לא מבדיל בין עריכת השולחן הזו בקרון הרכבת המתגלגל בחשכת הליל לבין עריכת השולחן ב"גרויסע שטוב". נתמזל מזלה של סקאהל ששכנה מעברו המזרחי של ה"בוג", ומשכך נפלה בחלקם של הרוסים. ולא שכאן "ליקקו" היהודים דבש, אך לעומת מה שציפה ליהודים במחוזות הכיבוש הגרמניים, הרי שכאן היה המצב שפיר למדי. חמישה חדשים ישב הרבי מבעלזא בסקאהל, עד שהצקות הרוסים וגזירותיהם אילצוהו שוב ליטול את מקל הנדודים הנצחי, בעוברו לפרימשלאן, אולם גם שם לא שקט מצבו. בסיון תש"א הפרו הגרמנים את בריתם עם הרוסים, וכבשו מידיהם את חבלי ארץ פולין וגליציה, ובכ"ט סיון תש"א כבשו את פרימישלאן. הגרמנים חיפשו בקדחתנות אחר הרבי המופלא ה"וונדער ראבינער" מבעלז, תפסו את בנו של הרבי הרה"ק רבי משה זצ"ל, והשליכוהו אל בית הכנסת הבוער שהועלה באש יחד עם עוד ארבעים יהודים, הי"ד. "ברוך השם, א חסד פון בורא, איך האב אויך צו שטייער געגעבן א קרבן" - היתה תגובתו היחידה של הרה"ק מבעלזא כשנודעה לו בשורת האיוב על מות הקדושים של בנו יחידו האהוב, ומאז והלאה לא שמעו מפיו מילה בענין, ואף את יום היארצייט לא שמר למרות שהדבר היה ידוע, בבחינת "וידום אהרן". כאן החלה מסכת מופלאה של הצלה וניסי ניסים, כשהרבי הובל בדרך חתחתים גולה אחר גולה עד אשר ניצל מתוך ההפיכה.