Harav Daniel Tzion

הרב ד"ר דניאל ציון (בבולגרית: Даниел Цион; ‏3 באוגוסט 1883, סלוניקי, האימפריה העות'מאנית - 13 בנובמבר 1979, תל אביב-יפו, ישראל) היה סופר, הרב "השני" של קהילת סופיה ובהמשך הרב הראשי ליהודי בולגריה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נאבק הרב ציון ביחד עם הרב הראשי ליהודי סופיה, ד"ר אשר חננאל, נגד המשטר הבולגרי שרדף את יהודי בולגריה, והוא נעצר ונכלא במחנה הריכוז סומוביט.[1] לרב ציון שהרבה לעסוק בקבלה היו גם קשרים ענפים עם פטר דנוב מנהיג תנועת האחווה הלבנה האוניברסלית ועל רקע זה נקלע לעימות עם הנהגת יהדות בולגריה. לאחר עלייתו למדינת ישראל מונה לרב הראשי של עולי בולגריה ביפו. דניאל ציון החל להתקרב ליהדות המשיחית, בהמשך נטען כי התנצר,[2] הוא הודח מתפקידו בסופיה והוחזר למקומו ובנרטיב ההיסטורי של יהודי בולגריה נותר דמות שנויה במחלוקת.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 בבולגריה 1.1.1 ראשית חייו וכהונתו 1.1.2 תקופת מלחמת העולם השנייה 1.2 בישראל 2 ספריו 3 קישורים חיצוניים 4 הערות שוליים ביוגרפיה בבולגריה ראשית חייו וכהונתו דניאל ציון נולד בסלוניקי לשלמה שכיהן כחכם בעיר. רבו המובהק היה יעקב מאיר. בהמשך, היגר לסופיה בירת בולגריה ובה כיהן כחזן ושוחט. את השכלתו האקדמית רכש בברלין והיה בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר דוקטור לפילוסופיה.[3] בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 התקרב ציון לחוגי תנועת המזרחי ובמקביל רקם קשרים עם תנועת האחווה הלבנה האוניברסלית בהנהגת פטר דנוב.[4] הוא כיהן כרב בקהילת סופיה ובהמשך היה חבר בבית הדין הרבני הגדול בעיר.[5] ב-1920 מונה הרב ציון כנציג בית הדין הרבני, לכהן בוועדה מטעם הקונסיסטוריון היהודי שמטרתה הייתה למסד דרכי התנהלות בתחום הנישואין והגירושין בקהילה, אשר נועדו לשלב בין ההלכה לחוק הבולגרי ובהמשך כיהן בוועדה לקביעת זכויותיהם בקהילה של יהודים שהוגדרו "נתינים זרים" ולא היו בעלי אזרחות בולגרית. מאוחר יותר מונה הרב לנשיא בית הדין הרבני בסופיה.[6] עם זאת, קרבתו של הרב לכתות מיסטיות וקשריו עם תנועת האחווה הלבנה האוניברסלית, הובילה ליחס חשדני כלפיו ולחרושת שמועות בדבר חברותו בסתר בתנועה שהנהיג פטר דנוב.[7]

תקופת מלחמת העולם השנייה ב-21 במאי 1943 נמסרו ליהודי סופיה צווי הגירוש הראשונים לערי השדה. בהלה אחזה בבני הקהילה משום שבמועד מסירת הצווים סברו יהודי סופיה שהגירוש לערי השדה הוא שלב ראשון לקראת גירושם למחנות ההשמדה. דניאל ציון, נפגש עם ידידו הקולונל ליובומיר לולצ'ב, שהיה יועצו האישי של המלך בוריס השלישי ומקורב לתנועת האחווה הלבנה האוניברסלית, וביקש ממנו לפעול לביטול הגירוש. המלך עזב את ארמונו לבקתת הציד שלו בהרי רילה ולא ניתן היה להשיגו. הרב התייצב בארמון המלך וביקש להפגש עם המלך. בקשתו לא נענתה והוא ציין בפני עוזריו של בוריס השלישי, כי הוא "מזהיר את המלך לבל יעורר את זעם האלוהים וימיט אסון עליו ועל בולגריה כולה בצעדו זה". בהמשך, ביקר אצל שר האוצר דוברי בוז'ילוב ומסר אזהרה דומה. לאחר הפגישה חיבר הרב דניאל את "נאום ה'" ובו אזהרות דומות, שיכפל אותו בעשרות עותקים והפיצו לארמון המלך, לשרי הממשלה ולחברי פרלמנט. ראשי הקהילה זומנו לפגישת הבהרה אצל מפקד משטרת סופיה ואולצו להודיע על פיטורי הרב ציון מתפקידו כנשיא בית הדין הרבני בבולגריה. למרות ההצהרה הרשמית, בפועל המשיך הרב לכהן במשרתו.

בעצת ידידו, הקולונל לולצ'ב, הכריז הרב ציון על ה-24 במאי כיום צום ותפילה וביקש מבני הקהילה להתאסף בבית הכנסת הגדול. בהוראת ועד הקהילה והקונסיסטוריון ננעלו שערי בית הכנסת הגדול והתפילה הועברה לבית הכנסת ברובע העוני יוצ'בונאר. הרב הראשי ד"ר חננאל הצטרף אליו, והרב ציון נאם בפני קהל אלפים וציין בפניהם שראש הכנסייה הבולגרית המטרופוליט סטפן הבטיח לו שיהודי סופיה לא יגורשו. הקהל לא התרצה והחל לנוע בהמוניו אל ארמון המלך בלווי חברים יהודים של המפלגה הקומוניסטית. [8] ההפגנה פוזרה בכח רב על ידי המשטרה הבולגרית.[9] 412 מבני הקהילה נעצרו ובכללם הרב ציון, אשר נעצר בסמוך לביתו לאחר ששב מפגישה עם המטרופוליט סטפן. הוא הועמד במשך שעות ארוכות בחצר משטרת סופיה ולאחר מכן נשלח ברכבת משא למחנה הריכוז בסומוביט.[10][11] לאחר מספר חודשים שוחרר הרב ציון. הוריו, אָחִיו ושלוש אחיותיו בני העיר סלוניקי נרצחו בשואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה כיהן לתקופה מסוימת כרב הראשי ליהודי בולגריה וזכה לכינוי "הרב האדום" בשל קשריו הטובים עם הקומוניסטים. ביום הכרזת המדינה הורה הרב ציון על שינוי בסדרי התפילה היומית ועל קיום טקס הודיה בבתי הכנסת בסופיה, אותם סיימו בשירת "התקווה".[12] בדצמבר 1948 עלה הרב דניאל ציון לישראל ובמקומו מונה ד"ר אשר חננאל לרב הראשי ליהודי בולגריה.[13]

בישראל

מצבת קברו של הרב דניאל ציון בבית העלמין בחולון לאחר עלייתו לישראל מונה לרב הראשי של קהילת עולי בולגריה ביפו. המינוי עורר מחלוקת, לאור האירועים שהתרחשו בבולגריה והחשד שהרב ציון הפך ליהודי משיחי. הרבנים הראשיים של תל אביב-יפו איסר יהודה אונטרמן ויעקב משה טולידאנו קיימו חקירה בעניינו וביוני 1950 קבעו כי הרב "לקוי בשכלו".[14][15] עוד הכריזו עליו כמסית ומדיח והוא סולק מתפקידו ולא הורשה להיכנס לבתי הכנסת בעיר.[16] הרב ציון ציין כי הגיע למסקנה שעל היהודים לקבל את ישו כמשיחם.[17] ב-14 בספטמבר 1952 במהלך ראיון בקול ישראל, שוב ציין דניאל ציון שהוא מאמין בישו כמשיח. הראיון שהתקיים בעברית, נתפש כמיסיונרי, עורר הדים וסגן שר הדתות זרח ורהפטיג מונה לבדוק את הנושא. ראש משלחת "ציון הנוצרית" מטעמה התראיין דניאל ציון, נאלץ להתנצל רשמית בפני שר הדתות חיים משה שפירא.[18][19]

בהמשך, עבר ציון להתגורר לתקופה מסוימת בירושלים ואחר כך בבת ים, שם הקים בית כנסת ובו הטיף ליהדות המשיחית. לאחר לחץ של תושבי המקום בראשות ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים הופסקה פעילותו של דניאל ציון.[4] ב-1955, בעקבות המשך הפעילות המיסיונרית פנה רבה הראשי של תל אביב הרב אונטרמן לחברה קדישא בבקשה, שלא להביא לקבורה בקבר ישראל מומרים שהוכרזו כמסיתים ומדיחים.[20] דניאל ציון המשיך להטיף את משנתו גם באופן פרטי והנושא עורר מעת לעת הדים תקשורתיים.[21][22]

שלמה קאלו כתב עליו:"הוא נודע כאדם ישר, אמיץ, לוחם צדק בלתי מתפשר ואנטיפשיסט מובהק, הוא היה היהודי הדתי היחידי שאירגן הפגנה נגד השלטונות הפאשיסטיים, איים על המלך בעונש שמיים על מעשיו ביהודים (ואכן נפטר המלך 4 חודשים אחרי האיום - 28.8.1943) ובסופו של דבר נעצר ונכלא במחנה הריכוז "סומוביט", שבו הוחזקו היהודים "המרדנים" על מנת להישלח למחנות השמדה בפולין. עבר זה מחייב יתר יחס של כבוד וביקורת עצמית בטרם נוטל איש עטו ועושה אשר עם ליבו."[23]

הרב דניאל ציון הלך לעולמו ביפו ב-1979 והוא בן 96 שנים. הוא הובא לקבורה בקבר ישראל ונטמן בבית העלמין הדרום (בת ים).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%A6...

http://www.thebulgarianjews.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Daniel...