Elie Wiesel KBE was a Romanian-born Jewish-American writer, professor, political activist, Nobel Laureate, and Holocaust survivor.

Wiesel was born in Sighet (now Sighetu Marmației), Maramureș, Romania, in the Carpathian Mountains. He was the author of 57 books, including Night, a work based on his experiences as a prisoner in the Auschwitz and Buchenwald concentration camps. Wiesel was also the Advisory Board chairman of the Algemeiner Journal newspaper.

When Wiesel was awarded the Nobel Peace Prize in 1986, the Norwegian Nobel Committee called him a "messenger to mankind", stating that through his struggle to come to terms with "his own personal experience of total humiliation and of the utter contempt for humanity shown in Hitler's death camps", as well as his "practical work in the cause of peace", Wiesel had delivered a powerful message "of peace, atonement and human dignity" to humanity.

Elie Wiesel Bio

Elie Wiesel Foundation

Nobel Prize Leaureate

• Reference: WikiTree Genealogy - SmartCopy: Oct 15 2018, 16:24:53 UTC
• Reference: FamilySearch Family Tree - SmartCopy: Oct 15 2018, 16:28:27 UTC

Writer, Professor, Political Activist, Holocaust Survivor, and Nobel Laureate. He authored 57 books, mostly written in French and English, including Night, a work based on his experiences as a prisoner in the concentration camps of Auschwitz, Buna, and Buchenwald. Wiesel was also the Andrew Mellon Professor of the Humanities at Boston University, in Boston, Massachusetts. He was born to Jewish parents Sarah Feig and Shlomo Wiesel in Sighetu (Marmației), located in the Carpathian Mountains of Transylvanian Romania. Wiesel has said his father represented reason, encouraging literature, while his mother Sarah promoted faith, encouraging Torah study. At age 15, his entire town was placed in ghettos; the family was subsequently deported to the concentration camp at Auschwitz-Birkenau where his inmate number, "A-7713", was tattooed onto his left arm. He and a sister managed to endure the appalling inhumanity of the work camps, though his parents and younger sister perished before their camp liberation in April, 1945. Following World War II, he worked as a choirmaster and Hebrew teacher before becoming a professional journalist. He also learned French, which became the language he used most frequently in his writings. For a decade after the war, Wiesel refused to discuss or write about his experiences during the Holocaust. Before immigrating to the U.S. in 1956, he met French author François Mauriac, the 1952 Nobel Laureate in Literature who eventually became Wiesel's close friend. Mauriac persuaded him to write about his experiences, and the 900-page memoir And the World Remained Silent was published in Yiddish. Wiesel rewrote and published a shortened version in French, as the 127-page manuscript La Nuit, later translated into English as Night. Today, it has been translated into 30 languages. When Wiesel was awarded the Nobel Peace Prize in 1986, the Norwegian Nobel Committee called him a "messenger to mankind," stating that through his struggle to come to terms with "his own personal experience of total humiliation and of the utter contempt for humanity shown in Hitler's death camps", as well as his "practical work in the cause of peace", Wiesel had delivered a powerful message "of peace, atonement and human dignity" to humanity. Other lifetime honors he received were the French Legion of Honor, U.S. Congressional Gold Medal, Medal of Liberty, Presidential Medal of Freedom, and 21 honorary Doctorate degrees. But Wiesel said his greatest role in life was as a witness, and he found great comfort among those like himself who witnessed the Holocaust. He said he worried who would be its last witness, who would have that burden. "But to listen to a witness is to become a witness and that consoles us," he said. And it consoled him, he said, to know that many have listened and there are many more generations of witnesses, ready to stand guard against tyranny and hate — long after he is gone. His message is one of peace, atonement and human dignity.

• Reference: Find A Grave Memorial - SmartCopy: Oct 15 2018, 16:34:18 UTC

  ---

Yahrzeit 26 of Sivan

אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel;‏ ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל וסופר יהודי רומני-אמריקאי ניצול השואה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

https://www.hamichlol.org.il/%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%95%D7%99%D7%96%...

אלי ויזל

'

לידה 30 בספטמבר 1928 סיגט, רומניה פטירה 2 ביולי 2016 (בגיל 87) מנהטן, ארצות הברית עיסוק סופר, פעיל פוליטי, חוקר יהדות, מחבר רומנים, אוטוביוגרף, מרצה באוניברסיטה, מתרגם, עיתונאי, איש איגוד מקצועי, פילוסוף לאום יהודים מקום לימודים הפקולטה לאמנויות של פריז שפות היצירה אנגלית, יידיש, עברית, רומנית, הונגרית, צרפתית יצירות בולטות הלילה פרסים והוקרה ברטה השמנה (1986) אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית פרס נורמן מיילר (2011) המדליה הלאומית למדעי הרוח (2009) עיטור ארבע החירויות פרס החופש (1987) פרס אור האמת (2005) צלב גדול של לגיון הכבוד (2001) קצין גבוה במסדר הכוכב של רומניה דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית של לוון פרס מדיסיס (1968) מדליית החירות הנשיאותית (1992) מדליית הזהב של הקונגרס ספר השנה של פרנס אינטר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ז'נבה קצין גבוה בלגיון הכבוד (1990) מדליית החירות תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת חיפה צלב אביר המפקד של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן פרס נובל לשלום (1986) דוקטור כבוד מאוניברסיטת בורדו מונטן (1993)

אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel;‏ ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל וסופר יהודי רומני-אמריקאי ניצול השואה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 1.1 ימי השואה 1.2 לאחר המלחמה 2 ארכיון אלי ויזל 3 ועדת ויזל 4 סכנות האדישות 5 הערכה וביקורת 6 ספריו 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים

קורות חיים

ויזל נולד בסיגט שבטרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו שרה, הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.

ימי השואה

. בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות.

לאחר המלחמה עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורו - מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".

בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.

בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בשנים 1978–1986. בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.

ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.

את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד[1].

ב-2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 בניו יורק[2].

ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל הוא מנהל הארכיון.

ועדת ויזל Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת ויזל על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003 הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל, כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.

בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים.

עמידתו של ויזל בראש ועדה זו משכה כלפיו התקפות של אנטישמים ומכחישי שואה רומנים.

סכנות האדישות "סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילת המילניום החדש בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.

הערכה וביקורת בחייו נחשב ויזל כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים, קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים ועוד.

ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חוויתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". הוא זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[3], ובשנת 1986 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[4].

לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו מצד גורמי שמאל בארצות הברית וישראל. בין השאר ביקרו אותו על תמיכתו באצ"ל בשנות הארבעים, ועל ניצול מעמדו הציבורי בארצות הברית להתייצבות בלתי מתפשרת בצד מדינת ישראל. כמו כן נשמעו טענות כנגדו על "מיסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור].

בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה בעבר מחלוקת קשה. לטענת תום שגב, ויזנטל מצא לנכון להעלות את המודעות למצוקתם של ניצולי השואה שאינם יהודים[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94 הבהרה], וויזל התנגד לכך בחריפות[5].

בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית[6].

בשנת 2007 הוענק לו פרס דייטון לספרות שלום.

בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד[7].

בעיר ראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, יש רחוב על שמו.

כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העיר ביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו".

ספריו הלילה, הודפס לראשונה ביידיש בשנת תשט"ו, בעברית בתרגום חיים גורי תשכ"ד יהודי הדממה, עם עובד, 1967. תורגם מצרפתית בידי חיים גורי איפה היהודים שלי?, ידיעות אחרונות, 2008. שערי היער בין השמשות, ידיעות אחרונות, 2004 בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004 הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004[8] (הספר זיכה אותו בפרס מדיסיס)[9] עידן העקורים (Le Temps des déracinés), ידיעות אחרונות, 2003 כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות, 2000/2004 הבן החמישי, מודן התאונה המשולח מירושלים הנשכח ממלכות הזיכרון עיר המזל, עם עובד הנשמה החסידית, ידיעות אחרונות, 2010 פרשת זונדרברג, למשכל - ידיעות אחרונות וחמד ספרים, מצרפתית: יהודה פורת, 2010. הנשמה החסידית: אישים, מעשיות, מעשים, תירגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים, 2012. לקריאה נוספת משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981. התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980. האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979. משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975. על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אלי ויזל ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלי ויזל אלי ויזל , באתר פרס נובל (באנגלית) רשימת מאמרים על אלי ויזל

באתר רמב"י אלי ויזל , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) שחר אילן, צועק בלחש , באתר הארץ, ראיון עם אלי ויזל יואב שורק, יהודי קיומי , מקור ראשון, מוסף "שבת", 27 באוקטובר 2011, ראיון עם אלי ויזל על אמונה, תפילה ויחסי יהודים וגויים, סוכות תשע"ב, סתיו 2011 הדו"ח הסופי של ועדת ויזל

(ברומנית ובאנגלית) ראיון עם אלי ויזל לקראת בואו לחגיגות ה-60 של ישראל, ביקור שבוטל לבסוף , באתר "הידען" ניתוח ספרותי לעדותו של אלי ויזל על השואה ערן בן-זאב, הבטחתי לשולי , באתר מגזין המושבות, סיפורו של אדם שליווה את אלי ויזל בתקופת השואה דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו , מעריב, 15 בנובמבר 1968 "כדי להגן על העולם ממלחמה יש להזכיר את שאירע ליהודים" , מעריב, 15 באוקטובר 1986 שלמה שמיר, אלי ויזל על הפגנת החרדים: לא זכור לי מראה שפל כזה  , באתר הארץ, 3 בינואר 2012 יצחק הרצוג, הנשמה החסידית של אלי ויזל: מהבעש"ט ועד נח-נח-נחמן , באתר הארץ, 1 בפברואר 2012 עופר אדרת, אלי ויזל לא היה משווה בין אושוויץ לאיראן , באתר הארץ, 2 בנובמבר 2012 יואל רפל, אלי ויזל: "זו כבר לא בושה להיות אנטישמי" , באתר ynet, 26 בינואר 2014 יעל פרידסון, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו , באתר ynet, 2 ביולי 2016 שלמה נקדימון, טראומת האלטלנה וסקופים מרעישים - על אלי ויזל העיתונאי , באתר הארץ, 6 ביולי 2016 אלי ויזל , אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות .

אלי ויזל

באתר Find a Grave (באנגלית) הערות שוליים

הסיפור הלא מוכר של עיר דוד | ישראל היום

יעל פרידסון, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו , באתר ynet, 2 ביולי 2016.

מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן

מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה , אוניברסיטת חיפה

תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010 [%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94 הבהרה]

רשימת חברי הכבוד באקדמיה הרומנית

חיים לב, מנהטן: רחוב על שמו של אלי ויזל , ערוץ 7, ‏15/06/17

דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו , מעריב, 15 בנובמבר 1968.

ז'אק מוריס, אלי ויזל זכה בפרס "מדיסי" , דבר, 26 בנובמבר 1968. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%95%D7%99%D7%96...

---------------------------------------------------