Baruch Spinoza (Hebrew: ברוך שפינוזה‎ Baruch Shpinoza, Portuguese: Bento de Espinosa, Latin: Benedictus de Spinoza) (November 24, 1632 – February 21, 1677) was a Jewish Philosopher of Dutch origin. Revealing considerable scientific aptitude, the breadth and importance of Spinoza's work was not fully realized until years after his death. Today, he is considered one of the great rationalists of the 17th-century philosophy, laying the groundwork for the 18th century Enlightenment and modern biblical criticism.

By virtue of his magnum opus, the posthumous Ethics, in which he opposed Descartes's mind–body dualism, Spinoza is considered to be one of Western philosophy's most important philosophers. Philosopher and historian Georg Wilhelm Friedrich Hegel said of all contemporary philosophers, "You are either a Spinozist or not a philosopher at all." Spinoza attended the Keter Torah yeshiva headed by Rabbi Shaul Levi Morteira, and maintained a connection with Rabbi Menasseh ben Israel, whose home was a center for Jewish scholars in Amsterdam.

Though Spinoza was active in the Dutch Jewish community and extremely well-versed in Jewish texts, some claim that his controversial ideas eventually led community leaders to issue a cherem (Hebrew: חרם, a kind of excommunication) against him, effectively dismissing him from that Jewish society at age 23, though most of his friends were Sephardim.

Prior to any action by the Dutch Jewish community, however, his books were put on the Catholic Index of banned books, and were burned by Dutch Protestants, for their humanistic take on the Bible. Some historians argue that the Roman Catholic Church influenced the nascent Portuguese Jewish Community to enact this rare excommunication law. Historian Adri Offenberg and others argue that the Amsterdam Jewish Community, at the time in its infancy and struggling to secure its position in the Dutch republic, was placed under aggressive external pressure by the Dutch Reform and Roman Catholic Churches to unwillingly quell what was perceived as heresy in dominant Christian circles (Die Lebensgeschichte Spinozas). Philosopher and historian of ideas Richard Popkin questions the historical veracity of the documents claiming Spinoza was issued a cherem, which emerged close to 300 years after Spinoza's death. All of Spinoza's works were listed on the Index Librorum Prohibitorum (List of Prohibited Books) by the Roman Catholic Church.

Spinoza lived quietly as a lens grinder, turning down rewards and honors throughout his life, including prestigious teaching positions, and gave his family inheritance to his sister. Spinoza's moral character and philosophical accomplishments prompted 20th century philosopher Gilles Deleuze to name him "the 'prince' of philosophers." Spinoza died at the age of 44 allegedly of a lung illness, perhaps tuberculosis or silicosis exacerbated by fine glass dust inhaled while plying his trade. Spinoza is buried in the churchyard of the Christian Nieuwe Kerk in The Hague.

Biography'

Family origins

Spinoza's ancestors were of Sephardic Jewish descent, and were a part of the community of Portuguese Jews that grew in the city of Amsterdam after the Alhambra Decree in Spain (1492) and the Portuguese Inquisition (1536) had led to forced conversions and expulsions from the Iberian peninsula.

Some historians argue the Spinoza family ("Espinosa" in Portuguese) had its origins in Espinosa de los Monteros, near Burgos, Spain. Others claim they were Portuguese Jews who had moved to Spain and then expelled back to their home country in 1492, only to be forcibly converted to Catholicism in 1498. Spinoza's father was born roughly a century after this forced conversion in the small Portuguese city of Vidigueira, near Beja in Alentejo. When Spinoza's father was still a child, Spinoza's grandfather, Isaac de Spinoza (who was from Lisbon), took his family to Nantes in France. They were expelled in 1615 and moved to Rotterdam, where Isaac died in 1627. Spinoza's father, Miguel, and his uncle, Manuel, then moved to Amsterdam where they reassumed their Judaism. Manuel changed his name to Abraão de Spinoza, though his "commercial" name was still the same.

Early life and career

Baruch Spinoza was born in Amsterdam, in the Netherlands. His mother Ana Débora, Miguel's second wife, died when Baruch was only six years old. Miguel was a successful importer/merchant and Baruch had a traditional Jewish upbringing; however, his critical, curious nature would soon come into conflict with the Jewish community. Wars with England and France[vague] took the life of his father and decimated his family's fortune but he was eventually able to relinquish responsibility for the business and its debts to his brother, Gabriel, and devote himself to philosophy and optics.

Controversial ideas and Jewish reaction

Some claim that on 27 July 1656, the Jewish community issued to him the writ of cherem (Hebrew: חרם, a kind of excommunication), although the veracity of the document from which this historical claim is extrapolated is widely disputed. While the language of the supposed cherem was unusually harsh, the exact reason for expelling Spinoza is not stated. It has been argued that, in view of Christian opposition to Spinoza's opinions, the Jewish community had little option but to dissociate itself from Spinoza's "heresies". After his cherem, it is reported that Spinoza lived and worked in the school of Franciscus van den Enden, who taught him Latin in his youth and may have introduced him to modern philosophy, although Spinoza never mentions Van den Enden anywhere in his books or letters. Van den Enden was a Cartesian and atheist who was forbidden by the city government to propagate his doctrines publicly. His books were put on the Catholic Index of banned books, and were burned by Dutch Protestants, for their humanistic take on the Bible.

During this period Spinoza also became acquainted with several Collegiants, members of an eclectic sect with tendencies towards rationalism. Many of his friends belonged to dissident Christian groups which met regularly as discussion groups and which typically rejected the authority of established churches as well as traditional dogmas. Textbooks and encyclopedias often depict Spinoza as a solitary soul who eked out a living as a lens grinder; in reality, he had many friends but kept his needs to a minimum.

The reviewer M. Stuart Phelps noted "No one has ever come nearer to the ideal life of the philosopher than Spinoza." Another reviewer, Harold Bloom, wrote: "As a teacher of reality, he practiced his own wisdom, and was surely one of the most exemplary human beings ever to have lived." According to the New York Times "In outward appearance he was unpretending, but not careless. His way of living was exceedingly modest and retired; often he did not leave his room for many days together.

He was likewise almost incredibly frugal; his expenses sometimes amounted only to a few pence a day." According to Harold Bloom and the Chicago Tribune "He appears to have had no sexual life." Spinoza also corresponded with Peter Serrarius, a radical Protestant and millennarian merchant. Serrarius is believed to have been a patron of Spinoza at some point after his conversion. By the beginning of the 1660s, Spinoza's name became more widely known, and eventually Gottfried Leibniz and Henry Oldenburg paid him visits, as stated in Matthew Stewart's The Courtier and the Heretic. Spinoza corresponded with Oldenburg for the rest of his short life.

The writings of Rene Descartes have been described as "Spinoza's starting point." Spinoza's first publication was his geometric exposition (formal math proofs) of Descartes, Parts I and II of Descartes' Principles of Philosophy (1663). Spinoza has been associated with Leibniz and Descartes as "rationalists" in contrast to "empiricists". From December 1664 to June 1665, Spinoza engaged in correspondence with Blyenbergh, an amateur Calvinist theologian, who questioned Spinoza on the definition of evil. Later in 1665, Spinoza notified Oldenburg that he had started to work on a new book, the Theologico-Political Treatise, published in 1670. Leibniz disagreed harshly with Spinoza in Leibniz's own published Refutation of Spinoza, but he is also known to have met with Spinoza on at least one occasion (as mentioned above), and his own work bears some striking resemblances to specific important parts of Spinoza's philosophy (see: Monadology).

When the public reactions to the anonymously published Theologico-Political Treatise were extremely unfavourable to his brand of Cartesianism, Spinoza was compelled to abstain from publishing more of his works. Wary and independent, he wore a signet ring engraved with his initials, a rose, and the word "caute" (Latin for "cautiously"). The Ethics and all other works, apart from the Descartes' Principles of Philosophy and the Theologico-Political Treatise, were published after his death, in the Opera Posthuma edited by his friends in secrecy to avoid confiscation and destruction of manuscripts. The Ethics contains many still-unresolved obscurities and is written with a forbidding mathematical structure modeled on Euclid's geometry and has been described as a "superbly cryptic masterwork."

Later life and career

Spinoza spent his remaining 21 years writing and studying as a private scholar. He preached a philosophy of tolerance and benevolence. Anthony Gottlieb described him as living "a saintly life."

Spinoza relocated from Amsterdam to Rijnsburg (near Leiden) around 1661. He stayed until 1663 at the house of the family mr. Herman Homan and his wife Geertje Verruijt. Spinozahuis Rijnsburg. Later lived in Voorburg and The Hague respectively. He earned a comfortable living from lens-grinding. While the lens-grinding aspect of Spinoza's work is uncontested, the type of lenses he made is in question. Many have said he produced excellent magnifying glasses, and some historians credit him with being an optician (in the sense of making lenses for eyeglasses). He was also supported by small, but regular, donations from close friends.

He died in 1677 while still working on a political thesis. His premature death was said to be due to lung illness, possibly the result of breathing in glass dust from the lenses he ground. Or also possibly due to a syndrome, known as Familial Mediterranean Fever (FMF) which is a hereditary inflammatory disorder that affects groups of people originating from around the Mediterranean Sea. Both explanations are however doubtful, since there are no reports of a special affliction amongst glass grinders and FMF is a benign disorder. Later, a shrine was made of his home in The Hague.

Only a year earlier, Spinoza had met with Leibniz at The Hague for a discussion of his principal philosophical work, Ethics, which had been completed in 1676. This meeting was described in Matthew Stewart's The Courtier and the Heretic. Spinoza never married, nor did he father any children. When he died, he was considered a saint by the general Christian population, and was buried in holy ground.

Dutch Port cities as sites of free thought

Amsterdam and Rotterdam were important cosmopolitan centers where merchant ships from many parts of the world brought people of various customs and beliefs. It was this hustle and bustle which ensured, as in the Mediterranean region during the Renaissance, some possibility of free thought and shelter from the crushing hand of ecclesiastical authority. Thus, Spinoza no doubt had access to a circle of friends who were basically heretics in the eyes of tradition. One of the people he must have known was Niels Stensen, a brilliant Danish student in Leiden; others were Coenraad van Beuningen and his cousin Albert Burgh, with whom Spinoza is known to have corresponded.

Philosophy

“These are the fundamental concepts with which Spinoza sets forth a vision of Being, illuminated by his awareness of God. They may seem strange at first sight. To the question "What is?" he replies: "Substance, its attributes, and modes". ” — Karl Jaspers

Spinoza believed God exists only philosophically and that God was abstract and impersonal. Spinoza's system imparted order and unity to the tradition of radical thought, offering powerful weapons for prevailing against "received authority." As a youth he first subscribed to Descartes's dualistic belief that body and mind are two separate substances, but later changed his view and asserted that they were not separate, being a single identity. He contended that everything that exists in Nature (i.e., everything in the Universe) is one Reality (substance) and there is only one set of rules governing the whole of the reality which surrounds us and of which we are part.

Spinoza viewed God and Nature as two names for the same reality, namely the single substance (meaning "that which stands beneath" rather than "matter") that is the basis of the universe and of which all lesser "entities" are actually modes or modifications, that all things are determined by Nature to exist and cause effects, and that the complex chain of cause and effect is understood only in part. His identification of God with nature was more fully explained in his posthumously published Ethics. That humans presume themselves to have free will, he argues, is a result of their awareness of appetites while being unable to understand the reasons why they want and act as they do. Spinoza has been described by one writer as an "Epicurean materialist."

Spinoza contends that "Deus sive Natura" ("God or Nature") is a being of infinitely many attributes, of which thought and extension are two. His account of the nature of reality, then, seems to treat the physical and mental worlds as one and the same. The universal substance consists of both body and mind, there being no difference between these aspects. This formulation is a historically significant solution to the mind-body problem known as neutral monism. Spinoza's system also envisages a God that does not rule over the universe by providence, but a God which itself is the deterministic system of which everything in nature is a part. Thus, according to this understanding of Spinoza's system, God would be the natural world and have no personality.

In addition to substance, the other two fundamental concepts Spinoza presents and develops in the Ethics are attribute – that which the intellect perceives as constituting the essence of substance, and mode – the modifications of substance, or that which exists in, and is conceived through, something other than itself.

Spinoza was a thoroughgoing determinist who held that absolutely everything that happens occurs through the operation of necessity. For him, even human behaviour is fully determined, with freedom being our capacity to know we are determined and to understand why we act as we do. So freedom is not the possibility to say "no" to what happens to us but the possibility to say "yes" and fully understand why things should necessarily happen that way. By forming more "adequate" ideas about what we do and our emotions or affections, we become the adequate cause of our effects (internal or external), which entails an increase in activity (versus passivity). This means that we become both more free and more like God, as Spinoza argues in the Scholium to Prop. 49, Part II. However, Spinoza also held that everything must necessarily happen the way that it does. Therefore, humans have no free will. They believe, however, that their will is free. In his letter to G. H. Schaller (Letter 62), he wrote: "men are conscious of their own desire, but are ignorant of the causes whereby that desire has been determined."

Spinoza's philosophy has much in common with Stoicism inasmuch as both philosophies sought to fulfill a therapeutic role by instructing people how to attain happiness (or eudaimonia, for the Stoics). However, Spinoza differed sharply from the Stoics in one important respect: he utterly rejected their contention that reason could defeat emotion. On the contrary, he contended, an emotion can only be displaced or overcome by a stronger emotion. For him, the crucial distinction was between active and passive emotions, the former being those that are rationally understood and the latter those that are not. He also held that knowledge of true causes of passive emotion can transform it to an active emotion, thus anticipating one of the key ideas of Sigmund Freud's psychoanalysis.

Some of Spinoza's philosophical positions are:

• The natural world is infinite.
• Good and evil are related to human pleasure and pain.
• Everything done by humans and other animals is excellent and divine.
• All rights are derived from the State.
• Animals can be used in any way by people for the benefit of the human race, according to a rational consideration of the benefit as well as the animal's status in nature.

Ethical philosophy

Encapsulated at the start in his Treatise on the Improvement of the Understanding (Tractatus de intellectus emendatione) is the core of Spinoza's ethical philosophy, what he held to be the true and final good. Spinoza held good and evil to be relative concepts, claiming that nothing is intrinsically good or bad except relative to a particular individual. Things that had classically been seen as good or evil, Spinoza argued, were simply good or bad for humans. Spinoza believes in a deterministic universe in which "All things in nature proceed from certain [definite] necessity and with the utmost perfection." Nothing happens by chance in Spinoza's world, and nothing is contingent.

In the universe anything that happens comes from the essential nature of objects, or of God/Nature. According to Spinoza, reality is perfection. If circumstances are seen as unfortunate it is only because of our inadequate conception of reality. While components of the chain of cause and effect are not beyond the understanding of human reason, human grasp of the infinitely complex whole is limited because of the limits of science to empirically take account of the whole sequence. Spinoza also asserted that sense perception, though practical and useful for rhetoric, is inadequate for discovering universal truth; Spinoza's mathematical and logical approach to metaphysics, and therefore ethics, concluded that emotion is formed from inadequate understanding. His concept of "conatus" states that human beings' natural inclination is to strive toward preserving an essential being and an assertion that virtue/human power is defined by success in this preservation of being by the guidance of reason as one's central ethical doctrine. According to Spinoza, the highest virtue is the intellectual love or knowledge of God/Nature/Universe.

In the final part of the "Ethics", his concern with the meaning of "true blessedness", and his explanation of how emotions must be detached from external cause and so master them, give some prediction of psychological techniques developed in the 1900s. His concept of three types of knowledge – opinion, reason, intuition – and his assertion that intuitive knowledge provides the greatest satisfaction of mind, lead to his proposition that the more we are conscious of ourselves and Nature/Universe, the more perfect and blessed we are (in reality) and that only intuitive knowledge is eternal. His unique contribution to understanding the workings of mind is extraordinary, even during this time of radical philosophical developments, in that his views provide a bridge between religions' mystical past and psychology of the present day.

Given Spinoza's insistence on a completely ordered world where "necessity" reigns, Good and Evil have no absolute meaning. Human catastrophes, social injustices, etc., are merely apparent. The world as it exists looks imperfect only because of our limited perception.

History of reception

Panentheist, pantheist, or atheist?

It is a widespread belief that Spinoza equated God with the material universe. However, in a letter to Henry Oldenburg he states that: "as to the view of certain people that I identify god with nature (taken as a kind of mass or corporeal matter), they are quite mistaken". For Spinoza, our universe (cosmos) is a mode under two attributes of Thought and Extension. God has infinitely many other attributes which are not present in our world. According to German philosopher Karl Jaspers, when Spinoza wrote "Deus sive Natura" (God or Nature) Spinoza meant God was Natura naturans not Natura naturata, and Jaspers believed that Spinoza, in his philosophical system, did not mean to say that God and Nature are interchangeable terms, but rather that God's transcendence was attested by his infinitely many attributes, and that two attributes known by humans, namely Thought and Extension, signified God's immanence. Even God under the attributes of thought and extension cannot be identified strictly with our world. That world is of course "divisible"; it has parts. But Spinoza insists that "no attribute of a substance can be truly conceived from which it follows that the substance can be divided" (Which means that one cannot conceive an attribute in a way that leads to division of substance), and that "a substance which is absolutely infinite is indivisible" (Ethics, Part I, Propositions 12 and 13). Following this logic, our world should be considered as a mode under two attributes of thought and extension. Therefore the pantheist formula "One and All" would apply to Spinoza only if the "One" preserves its transcendence and the "All" were not interpreted as the totality of finite things.

Martial Guéroult suggested the term "Panentheism", rather than "Pantheism" to describe Spinoza’s view of the relation between God and the world. The world is not God, but it is, in a strong sense, "in" God. Not only do finite things have God as their cause; they cannot be conceived without God. In other words, the world is a subset of God.

In 1785, Friedrich Heinrich Jacobi published a condemnation of Spinoza's pantheism, after Lessing was thought to have confessed on his deathbed to being a "Spinozist", which was the equivalent in his time of being called an atheist. Jacobi claimed that Spinoza's doctrine was pure materialism, because all Nature and God are said to be nothing but extended substance. This, for Jacobi, was the result of Enlightenment rationalism and it would finally end in absolute atheism. Moses Mendelssohn disagreed with Jacobi, saying that there is no actual difference between theism and pantheism. The entire issue became a major intellectual and religious concern for European civilization at the time, which Immanuel Kant rejected, as he thought that attempts to conceive of transcendent reality would lead to antinomies (statements that could be proven both right and wrong) in thought.

The attraction of Spinoza's philosophy to late eighteenth-century Europeans was that it provided an alternative to materialism, atheism, and deism. Three of Spinoza's ideas strongly appealed to them:

• the unity of all that exists;
• the regularity of all that happens; and
• the identity of spirit and nature.

Spinoza's "God or Nature" [Deus sive Natura] provided a living, natural God, in contrast to the Newtonian mechanical "First Cause" or the dead mechanism of the French "Man Machine." Coleridge and Shelley saw in Spinoza's philosophy a religion of nature and called him the "God-intoxicated Man." Spinoza inspired the poet Shelley to write his essay "The Necessity of Atheism."

Spinoza was considered to be an atheist because he used the word "God" [Deus] to signify a concept that was different from that of traditional Judeo–Christian monotheism. "Spinoza expressly denies personality and consciousness to God; he has neither intelligence, feeling, nor will; he does not act according to purpose, but everything follows necessarily from his nature, according to law...." Thus, Spinoza's cold, indifferent God is the antithesis to the concept of an anthropomorphic, fatherly God who cares about humanity.

Spinoza's political theory

Late 20th century Europe demonstrated a greater philosophical interest in Spinoza, often from a left-wing or Marxist perspective. Karl Marx liked his materialistic account of the universe. Notable philosophers Louis Althusser, Gilles Deleuze, Antonio Negri, Étienne Balibar and Marilena Chauí have each drawn upon Spinoza's philosophy. Deleuze's doctoral thesis, published in 1968, refers to him as "the prince of philosophers." Other philosophers heavily influenced by Spinoza include Constantin Brunner and John David Garcia. Stuart Hampshire wrote a major English language study of Spinoza, though H. H. Joachim's work is equally valuable. Unlike most philosophers, Spinoza and his work were highly regarded by Nietzsche.

Spinoza was an important philosophical inspiration for George Santayana. When Santayana graduated from college, he published an essay, “The Ethical Doctrine of Spinoza,” in The Harvard Monthly. Later, he wrote an introduction to Spinoza’s Ethics and ‘De intellectus emendatione’. In 1932, Santayana was invited to present an essay (published as "Ultimate Religion,") at a meeting at The Hague celebrating the tricentennial of Spinoza's birth. In Santayana's autobiography, he characterized Spinoza as his “master and model” in understanding the naturalistic basis of morality.

Spinoza's religious criticism and its effect on the philosophy of language

Tractatus Theologico-Politicus

Philosopher Ludwig Wittgenstein evoked Spinoza with the title (suggested to him by G. E. Moore) of the English translation of his first definitive philosophical work, Tractatus Logico-Philosophicus, an allusion to Spinoza's Tractatus Theologico-Politicus. Elsewhere, Wittgenstein deliberately borrowed the expression sub specie aeternitatis from Spinoza (Notebooks, 1914-16, p. 83). The structure of his Tractatus Logico-Philosophicus does have some structural affinities with Spinoza's Ethics (though, admittedly, not with the latter's own Tractatus) in erecting complex philosophical arguments upon basic logical assertions and principles. Furthermore, in propositions 6.4311 and 6.45 he alludes to a Spinozian understanding of eternity and interpretation of the religious concept of eternal life, stating that "If by eternity is understood not eternal temporal duration, but timelessness, then he lives eternally who lives in the present." (6.4311) "The contemplation of the world sub specie aeterni is its contemplation as a limited whole." (6.45) Furthermore, Wittgenstein's interpretation of religious language, in both his early and later career, may be said to bear a family resemblance to Spinoza's pantheism.

Leo Strauss dedicated his first book ("Spinoza's Critique of Religion") to an examination of the latter's ideas. In the book, Strauss identified Spinoza as part of the tradition of Enlightenment rationalism that eventually produced Modernity. Moreover, he identifies Spinoza and his works as the beginning of Jewish Modernity.

The events leading to Spinoza's excommunication are the basis for a 2010 play by David Ives. The play "New Jerusalem: The Interrogation of Baruch De Spinoza at Talmud Torah Congregation: Amsterdam, July 27, 1656" was first performed at Theater J in Washington, D.C.

Spinoza's Ethics

Spinoza has had influence beyond the confines of philosophy. The nineteenth century novelist, George Eliot, produced her own translation of the Ethics, the first known English translation of it. Eliot liked Spinoza's vehement attacks on superstition. Goethe could not say exactly what he liked in the Ethics, but was profoundly moved by it nevertheless (Goethe admitted he could not understand much of Spinoza). The twentieth century novelist, W. Somerset Maugham, alluded to one of Spinoza's central concepts with the title of his novel, Of Human Bondage. Albert Einstein named Spinoza as the philosopher who exerted the most influence on his world view (Weltanschauung). Spinoza equated God (infinite substance) with Nature, consistent with Einstein's belief in an impersonal deity. In 1929, Einstein was asked in a telegram by Rabbi Herbert S. Goldstein whether he believed in God. Einstein responded by telegram: "I believe in Spinoza's God who reveals himself in the orderly harmony of what exists, not in a God who concerns himself with the fates and actions of human beings." Spinoza's pantheism has also influenced environmental theory; Arne Næss, the father of the deep ecology movement, acknowledged Spinoza as an important inspiration.

Moreover, the Argentinian writer Jorge Luis Borges was greatly influenced by Spinoza's world view. Borges makes allusions to the philosopher's work in many of his poems and short stories, as does Isaac Bashevis Singer in his short story The Spinoza of Market Street. Spinoza has been the subject of numerous biographies and scholarly treatises.

Spinoza is an important historical figure in the Netherlands, where his portrait was featured prominently on the Dutch 1000-guilder banknote, legal tender until the euro was introduced in 2002. The highest and most prestigious scientific award of the Netherlands is named the Spinoza prijs (Spinoza prize). Spinoza was included in a 50 theme canon that attempts to summarize the history of the Netherlands.

Spinoza's work is also mentioned as the favorite reading material for Bertie Wooster's valet Jeeves in the P. G. Wodehouse novels. Spinoza's life has been the subject of plays and has been honored by educators.

• Baruch de Spinoza , XVII Century Philosopher
• "Roots": Baruch Spinoza Could John Berman be related to the Dutch philosopher Baruch Spinoza, noted as the Prince of Philosophers? CNN "Roots" journey: Video

Founder of Spinozism

Main interests: Ethics, Epistemology, Metaphysics

Notable ideas: Panentheism, Pantheism, Determinism, Deism, neutral monism, intellectual and religious freedom / separation of church and state, Criticism of Mosaic authorship of some books of the Hebrew Bible, Political society derived from power.

Influenced by: Hobbes, Descartes, Stoics, Avicenna, Maimonides, Nicholas of Cusa, Aristotle, Bacon, Plato, Niccolò Machiavelli

Influenced: Hegel, Næss, Marx, Davidson, Schopenhauer, Deleuze, George Eliot, Einstein, Fichte, Novalis, Leibniz, Goethe, Nietzsche, Wittgenstein, Althusser, Hardt, Negri, Fromm, Santayana, Schelling, Bookchin, Kant, Butler, Kook, Jean-Jacques Rousseau, Kaplan, Ben-Gurion, Levinas, Coleridge, Leo Strauss

• Jewish Dynasties

ברוך (בנדיקטוס ולעיתים בנטו) שְׂפִּינוֹזָה, (Benedict de Spinoza או Bento de Spinoza, נהגה: "ספינוזה". בהולנדית:

24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים, שחזרה ליהדות. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, כשתפס את התנ"ך כיצירה אנושית ולא כפרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות ככלל. השפעתו הגדולה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית הביאה את הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל לטעון בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה: "שפינוזה הוא אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, בלי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל."[1]

תוכן עניינים 1 קורות חיים 2 תפיסתו 3 "תורת המידות" (אתיקה) 4 חירות וחופש הבחירה אצל האדם והאל 4.1 האל וחירותו 4.2 התבונה - מפתח לחירות האדם 4.3 התבונה - מפתח להתנהגות ראויה אצל האדם 5 שיטתו בביקורת המקרא 6 שפינוזה בעיני תנועת ההשכלה 7 ברוך שפינוזה והתנועה הציונית 8 ספריו בתרגום לעברית 9 ראו גם 10 לקריאה נוספת 11 קישורים חיצוניים 12 הערות שוליים קורות חיים

כתב החרם על שפינוזה שפינוזה נולד למיכאל ד'אספינוזה, סוחר עשיר שכיהן כפרנס בקהילה הספרדית באמסטרדם, ולחנה דבורה ד'אספינוזה, ממנה התייתם בגיל שש שנים. האב נולד ככל הנראה בעיירה וידיגיירה (אנ') במחוז אלנטז'ו (אנ') שבפורטוגל, כמאה שנה לאחר שמשפחתו נאלצה להתנצר עקב רדיפת היהודים בארץ זו. מקור שם המשפחה הוא כנראה בעיירה אספינוסה דה לוס מונטרוס במחוז בורגוס שבספרד. הם ברחו לפורטוגל ומשם לאמסטרדם שבארצות השפלה, בה שבה המשפחה ליהדות. לברוך שפינוזה היו שתי אחיות: רבקה ומרים (בנה של מרים, דניאל, היה בין יורשי שפינוזה לאחר מותו) ואח צעיר, גבריאל. כילד למד תורה מפי רבי מנשה בן ישראל. אביו נפטר כאשר שפינוזה היה בן 22 והוריש לברוך ולאחיו גבריאל את חנותו ביריד הסמוך לחומה, קרוב לתעלת הוטחראכט. מאז נשאה החנות את שמות שני האחים, נודעה כחברת "בנטו את גבריאל אספינוזה", ועסקה בייבוא וייצוא של פירות. לצד העיסוק במסחר, למד בישיבתו של רבי שאול מורטירה. בגיל 24 (בשנת 1656 ו' באב תט"ז) הוא הוחרם על ידי פרנסי הקהילה היהודית וסבל מרדיפות ומנידוי, בשל "השקפותיו ומעשיו הרעים" ו"כפירות נוראות שעשה ולימד". יש טוענים שהכוונה הייתה לתפיסותיו המהפכניות על מהות האלוהים ומעמד כתבי הקודש[3]. על פי יוסף בן שלמה, הוא הוחרם מהקהילה היהודית לא בשל דעותיו, שכמותן ניתן למצוא לטענתו אצל הוגי דעות יהודיים קודמים לו, אלא בשל אי קיום מצוות בפרהסיה והתחברותו לנוצרים[4].

שפינוזה נחשב להוגה דעות רציונליסטי, שהשפיע רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית, ולמייסד של ביקורת המקרא. יש המכנים אותו פילוסוף הפילוסופים[5]. הוא זכה להוקרה רבה מצד פילוסופים ואנשי-רוח רבים כמו הגל, נובאליס, יעקובי, גתה, הרדר, קולרידג' ושלגל. מאידך רבנים התייחסו אליו בביקורתיות[6].

שפינוזה הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי. הוא התפרנס באופן חלקי[7] מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. אוניברסיטת היידלברג הציעה לו לקבל משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1673, תוך התניות הקשורות באי פגיעה בסמכות הדת הרשמית. הוא דחה את ההצעה, בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל.

כאשר כתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", נפסלה עבודתו לא רק על ידי היהודים אלא גם על ידי נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים, ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. כשנה לאחר מותו בשנת 1678, החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי, והוא אף מכונה בשם הסרקסטי "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור). לפי יוהאן קהלר כולרוס, כששמע שפינוזה על דבר החרם אמר באושר: "בשעה טובה ומוצלחת. אין דבר שלא הייתי עושה אני עצמי אלמלא חששתי מפני השערורייה"[8].

השפעת יהדותו והסביבה הקרובה בה התחנך לא השאירו סימנים ברורים ועקביים על הגותו של שפינוזה בענייני אתיקה ומטאפיזיקה[9]. אולם הגותו סימנה את הצעד הראשון של היהודים מעבר לקהילה המסורתית, בכיוון בחינה חילונית-נטורליסטית של החיים והקיום.[10]. שפינוזה החל להשתתף בחוגים של חוגים נוצריים רדיקליים, בעיקר מנוניטים, אם כי לא התנצר. יש הרואים בו ובהגותו את אבן הפינה ליהדות חילונית וליהדות המודרנית; הביוגרף סטיבן נאדלר ציין כי ייחוס זה מוקשה, משום שלאחר נידויו אין כל רמז לזהות יהודית בכתביו. הוא לא הפגין הזדהות עם ההיסטוריה או הדת היהודית, ונטה לדבר על היהודים בגוף שלישי ובטון שלילי.[11] בחייו, פרט לנידוי ולחרם, לא זכתה הגותו בדרך כלל ליחס רציני ישיר מצד יהודים. אחת מהתגובות היהודיות הרציניות ל"מאמר תאולוגי-מדיני" שפורסמה עוד בחיי מחברו היא תגובתו השוללת של יצחק אורוביו די קסטרו שהתפרסמה בשנת 1684[12].

שפינוזה נפטר ממחלת השחפת[13], והוא בן 44 בלבד, אולם רעיונותיו המשיכו לטלטל את הפילוסופיה המודרנית והפוסט-מודרנית עד ימינו.

בעת פטירתו מנע הרוקח שטיפל בשפינוזה את קבורתו במשך למעלה מחודשיים עד תשלום חובותיו עבור התרופות שסיפק. הוא הובא לקבורה לבסוף ביום 25 באפריל 1677 כאשר רבים מלווים את ארונו וחולקים לו כבוד אחרון.

תפיסתו תפיסתו, המכונה "פנתאיזם", גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו העולם הוא חלק מהאלוהות האינסופית. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים. הדברים שאנו רואים הם התבטאות של שניים מתוך אינסוף התארים של האל: החומר והמחשבה. אם האלוהים (הנגלה לנו) הוא הטבע, הרי שכל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. אולם, הגל טען שלאמיתו של דבר אין תפיסתו של שפינוזה רחוקה מתפיסתן של הדתות המונותאיסטיות, אלא שבעוד הדתות הללו ראו את העולם כדבר-מה נוסף לאל, דגל שפינוזה באקוסמיזם ולכן סבר שהיקום כפי שהוא נראה כסופי ומוגבל אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן - במות הגוף תמות גם הנפש. תפיסה זו עוררה סערה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור] עם זאת יש הסבורים כי שפינוזה כתב כי יש השארות הנפש[14]. שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט, ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות[15], כי הוא מאמין באלוהים של שפינוזה, אשר מגלה את עצמו בהרמוניה המסודרת של מה שקיים, לא באלוהים שמעסיק את עצמו עם גורלם ופעולות של בני האדם, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו.

כאמור, שפינוזה טען שהעולם הוא חלק אימננטי מאלוהים, ועל כן ממילא אין שום משמעות לציווי אלוהי חיצוני בתחום המוסר. המוסר על פי שפינוזה נובע מ"טבע האדם" "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב, הוא טוב כי אנו רוצים אותו". מאחר שהרצון המוסרי "לגמול אהבה כנגד אהבה ושנאה כנגד שנאה" והרצון לידע "לדעת את האלוהים" אין בהם על פי שפינוזה מידה שהיא מוגזמת הם גם אלו המטילים רסן על התשוקות של האדם. תשוקות שיש בהן תועלת אך האדם הרציונלי יודע שמידה גדולה מדי מהן מזיקה לו. לכן החברה האידיאלית לאדם על פי חיבוריו "מאמר תאולוגי מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא הושלמה) היא חברה המאפשרת לאדם להגביר את הרצונות של "ואהבת לרעך כמוך" כלומר שוויון וצדק, ואת הרצון "לדעת את האלוהים" כלומר העיסוק במדע וחקר העולם. בדומה להובס, שפינוזה ראה את המדינה כאמנה חברתית שהאזרחים מצטרפים אליה על מנת להגן על עצמם ממלחמת הכל בכל שתהיה בלעדיה. לאור זאת שפינוזה הדגיש שהמדינה תתקיים רק כל עוד האזרחים יחשבו שהיא מועילה להם. הגבלה זו היא שמחייבת את המדינה לדאוג שאזרחיה יהיו מרוצים והיא שגורמת לכך שבניגוד להובס שפינוזה לא תמך במשטר אבסולוטי[16]. שפינוזה תמך במשטר מעורב שבו ישנם אלמנטים מונרכיים, אריסטוקרטיים ודמוקרטיים, וחוקה חזקה שמאפשרת חופש דיבור ומחשבה. כך חשב שפינוזה שהמעמדות השונים יאזנו זה את זה לטובת כלל האזרחים.

בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" שפינוזה מציג משטר שבסיסו דמוקרטי ונשען על צבא עממי ואזרחות לכלל הגברים. ב"מאמר מדיני" לעומת זאת שפינוזה רצה להציג שלושה דגמים של משטר מונרכי, אריסטוקרטי ודמוקרטי אולם הספיק לכתוב רק את הפרקים העוסקים במשטר המונרכי והאריסטוקרטי וסעיפים בודדים מהמשטר הדמוקרטי. עם זאת בספר הוא טוען שהמשטר הדמוקרטי יהיה יציב יותר. שפינוזה היה כפוף למגבלות צנזורה ולכן "מאמר תאולוגי מדיני" התפרסם ללא שם מחבר, והרעיונות הרדיקליים ביותר שלו התפרסמו רק במסגרת חיבורו המרכזי ביותר "האתיקה", שראה אור רק לאחר מותו.

בניגוד למה שאפשר לנחש מעמדתו, שפינוזה לא רצה לבטל את הדת עבור ההמון. שפינוזה חשב שחיוני עבור ההמון להאמין שיש אלוהים משגיח ומצווה משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסלית שעיקריה יהיו אהבת הזולת ואהבת אלוהים שתתבסס על המקרא לאחר טיהורו ממעשי ניסים ומאמונות תפלות.

"תורת המידות" (אתיקה) Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תורת המידות (אתיקה) ספרו החשוב ביותר הוא "תורת המידות" (אתיקה), בו מנסח שפינוזה את תפיסת האלוהים שלו, ואת אפשרות חירות האדם בעולם פנתאיסטי. זהו חיבור פילוסופי הכתוב, כביכול, בצורה אוקלידית, כלומר בצורה הדומה לכתיבת משפטים והוכחות בגאומטריה. בספר קובע שפינוזה אקסיומות, ומהן גוזר משפטים ותתי-משפטים והוכחות. מבנה זה אמור לתת לכאורה ביסוס לוגי למסקנות שגוזר שפינוזה. ביקורת רבה הופנתה כלפי שפינוזה בשל השגיאות הלוגיות הלא מעטות שנמצאו בספרו זה, ולמעשה יש כמעט תמימות דעים בין הפילוסופים ששפינוזה לא הצליח לבסס את המטאפיזיקה שלו ב"סדר גאומטרי" כפי שביקש. עם זאת, אין בכך כדי להוריד מחשיבותה ומהשפעתה של שיטת שפינוזה על התפתחות הפילוסופיה המערבית, בהיותה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בביסוס הפילוסופיה הרציונליסטית. רבים גם מעריכים את תורתו של שפינוזה על האסתטיקה הרבה שהיא מצטיינת בה, ויש אף המשווים אותה לשירה.

יש הטוענים[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור] כי למרות הצורה האוקלידית של הספר, הוא כתוב, למעשה, בצורה סוקראטית, המשדלת את הקורא למצוא את פתרונות הבעיה הפילוסופית בכוחות עצמו. ההנחה בבסיס תפישה זו, נשענת על סתירות במהלך הספר, ועל אי הנחת אקסיומות בסיסיות.

בכל הגותו הפילוסופית שאף שפינוזה לשחרר את האדם מן הפחד והמוסכמות הכובלים אותו[17], ובסוף ספר האתיקה הוא משדל את האדם להאמין ביכולתו להגיע לכך: "ועתה, אם אמנם הדרך אשר הוריתי כמוביל לתכלית זו נראית כקשה מאד, בכל זאת הוא יכול להימצא, שבאמת כבד כל דבר היקר במציאות, שאם היה האושר מצוי ביד כל אדם ובלי עמל ויגיעה רבה, איך אפשר שיעזוב אותו כמעט כל אדם? אמנם כל נעלה הוא נשגב (כבד) ויקר (מעט) במציאות"[18].

חירות וחופש הבחירה אצל האדם והאל Gnome-colors-edit-find-replace.svg פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: ניסוח לא בהיר ולא אנציקלופדי.

שפינוזה כותב מתוך דטרמיניזם מוחלט, ואין אצלו מקום לחופש בחירה - לא אצל האדם ולא אצל האל (למעשה, האדם והאל הם אותו ה'יש' מבחינה אונטולוגית). לכל דבר יש סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לרצון חופשי. בחלק הראשון של 'אתיקה' מגדיר שפינוזה את חופש הרצון:

"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי, ... נקרא אותו דבר הנקבע על ידי האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת". חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו - כלומר מי שמחולל בעצמו את פעולותיו, ושפעילותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר - אף על פי שהוא כפוף לטבעו, הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.

האל וחירותו ניתן להסיק מתוך דבריו שהאל אינו יכול להיות חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), אך לפי הבנתו של שפינוזה את מושג החופש, האל הוא למעשה החופשי היחידי: האל מוגדר כסיבת עצמו והעצם היחידי שקיים במציאות. הגדרתו של 'עצם': דבר שעל מנת להבינו אנו לא זקוקים למושגים אחרים. שום סיבה חיצונית אינה משפיעה על העצם, והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. סיבת עצמו = עצם = אל.

הגדרה זו של חופש משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה והפיזיקה השונים, וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם; הוא לא יכול לברוא עולם שבו חוקי המתמטיקה והפיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה; הוא לא יכול לברוא מציאות שבה 2+2 הם 5.

התבונה - מפתח לחירות האדם לכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה - לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי הגדרת החופש של שפינוזה אין האדם חופשי - וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו היקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל - בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן שתי אפשרויות מרכזיות: 1) החירות היא ברכת האושר. 2) שלטון התבונה על הרגש.

אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא זה שתבונתו שולטת ברגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על רגשותיו.

ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. כאשר ה"אני" האמיתי שולט אזי האדם חופשי באמת. אם יצריו ורגשותיו של האדם שולטים בו אז הוא משועבד. כפי ששפינוזה מציין באתיקה (חלק ד משפט 68): "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו".

התבונה - מפתח להתנהגות ראויה אצל האדם מכאן שפינוזה הולך עוד צעד אחד, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הרגשות, הוא האדם החופשי והוא אדם שמתנהג כראוי. לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא היחידי שחופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג סוג מסוים של חופש בכך שתבונתו תגבר על רגשותיו ותדריך אותו בחייו. בניגוד לאל, חירותו של האדם היא לא בהגדרה ויש לה דרגות שבהן האדם צריך לטפס בכוחות עצמו.

שיטתו בביקורת המקרא לפי שפינוזה הכרת כתבי הקודש היא הכרת ההיסטוריה האמיתית שלהם, המכשול העומד בכך הוא המשפטים הקדומים של התאולוגיה שכבשו את דעתם של נפש האנשים.

שפינוזה גרס כי פירושו של אבן עזרא על פסוקים אחדים בתורה מרמזים לכך שסבר שלא משה הוא שכתב את החומש כפי שהוא לפנינו, כי אם איש אחר שחי בזמן מאוחר יותר. שפינוזה מבאר את הראיות שמצא בפסוקים אלו בעצמו:

'בעבר הירדן' – לא ייתכן שמשפט זה ייכתב על ידי משה שלא עבר את הירדן. כל ספרו של משה הועתק על היקפו של מזבח אחד – מכאן שספרו של משה היה קצר יותר מהחומש שלפנינו (המזבח היה מורכב מ-12 אבנים, וזה לדעתו של שפינוזה 'סוד ה-12' של אבן עזרא, או אולי 12 הקללות שמצויות באותו הפרק, או אולי הפרק האחרון שבו מסופר על מות משה). 'ויכתוב משה את התורה' – ניסוח של היסטוריון מאוחר. 'והכנעני אז בארץ' – משתמע מכך שבזמן שהדברים נכתבו הכנענים כבר לא היו בארץ. 'בהר ה' יראה' – בחירת ההר נעשתה לא בימיו של משה, אלא מאוחר יותר. 'הלא הוא ברבת בני עמון...' עיר שנכבשה רק בימי דוד. שפינוזה הסתמך על טיעונים ספרותיים ולשוניים נוספים:

רוב התורה מתייחסת למשה בגוף שלישי. התורה מספרת על מותו של משה, ואף מוסיפה ש'לא קם נביא עוד בישראל כמה אשר ידעו ה' פנים אל פנים' – משפט עם פרספקטיבה רחוקה, ושאין איש יודע את מקום קבורת משה 'עד היום הזה'. מקומות מסוימים בתורה נקראים שמות מאוחרים – אברהם רדף עד 'דן' (שם שניתן למקום בספר שופטים). בעוד מקרים לתורה יש פרספקטיבה רחבה ומאוחרת – בני ישראל אכלו את המן 'עד שהגיעו לארץ', 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל'. מוזכרים ספרים כגון ספר מלחמות ה', 'ספר הברית' (שמות כב) וספר תורת אלהים. על סמך טיעונים אלו כתב שפינוזה כי ספר תורת האלוהים שנתחבר בידי משה לא היה החומש, אלא ספר אחר שמחבר החומש שילב בתוך חיבורו.

לדעתו של שפינוזה, אף ספרי יהושע-שמואל לא נכתבו בידיהם, שכן יש ראיות רבות בספרים המעידות על איחור הספרים – בשופטים, 'בימים ההם אין מלך' – דהיינו ישנו מחבר בעל פרספקטיבה היסטורית.

שפינוזה מציע אלטרנטיבה לחיבור התנ"ך. לשיטתו כלל הספרים הללו נכתבו בידי היסטוריון אחד ויחיד, שרצה לתאר את קדמוניות היהודים מראשיתן ועד לחורבן הראשון של ירושלים. לדבריו, הספרים מקושרים ביניהם בצורה כזו שמתוך ההקשר נוכל לדעת שהם אינם אלא דבריו של היסטוריון אחד: מיד אחרי מות משה עוברים ליהושע, ומשם לשופטים וכן הלאה.

מחבר הספרים התחיל במוצאו של העם העברי, ממשיך במתי חוקקו לו חוקים, איך כבשו את הארץ, איך מינו מלכים עד לחורבן הממלכה. אמנם, על דברים אחרים מדלג אותו ההיסטוריון והוא מפנה את הקורא לספרים אחרים (דברי הימים למלכי ישראל וכו'), נמצא – כל הספרים הללו מגמה אחת להם – "ללמד את דברי משה ופקודותיו, ולהוכיחם על-פי אחרית המאורעות". שפינוזה נוטה לחשוב שההיסטוריון הוא עזרא הסופר, שכן המקרא מכנה אותו 'סופר' ומעיד עליו שהיה 'שוקד על תורת ה' לדרשה ולתקנה'.

שפינוזה בעיני תנועת ההשכלה רבים מחברי תנועת ההשכלה היהודית ביטאו בנסיבות שונות תחושת החמצה על שהיהדות איבדה את הפילוסוף היהודי-הולנדי, וראו בכך תעודת עניות. עמדה אופיינית זו מבטא נחמן, גיבורו של מ.ז. פיירברג בסיפור "לאן"[19]

רבים מן המשכילים (בעיקר משכילי גליציה) במאה התשע עשרה הפנימו את תורתו ודמותו של שפינוזה באופן אישי, עד כי לכל אחד היה שפינוזה "שלו", שקווי המתאר הביוגרפיים והרעיוניים שלו לא בהכרח תאמו באופן שלם את אלה של שפינוזה עצמו. המשותף לכל הגרסאות הייתה העובדה שכולם ראו בנסיבות חייו של שפינוזה דוגמה נאמנה למופת האנושי-המשכילי שעיצבו לעצמם: כמותם, מרד במימסד הרבני; כמותם, סירב לחיות במסגרת קהילתית מסורתית, וכמותם – עשה זאת תוך הסתמכות על תפיסות רציונליסטיות והתרחקות מוצהרת מן המרכיב המיסטי שבדת ובפולחן.

מבחינה רעיונית, ההלימה בין שפינוזה ומעריציו בקרב המשכילים היהודיים הייתה פחות שלמה: בעוד משכילי גליציה המתונים וה"אמצעיים" הקפידו להילחם בממסד הדתי, והרדיקליים שביניהם הרחיקו לכל היותר עד לתביעה של תיקונים בדת, הגיע שפינוזה לשלילה של עצם רעיון ההתגלות, לערעור של ממש על מושג האלוהות הטרנסצנדנטית ולקביעה כי מקורן של האמיתות הקשורות בעולם, דתיות היסטוריות פיזיות - נמצא בעולם עצמו.

כדי שלא להיקלע לקונפליקט רעיוני, נמנעו המשכילים מפרשנות לתורת שפינוזה ורק הניחו שהכילה דו-משמעות דיאלקטית ביחס לאמונה באלוהים, למוסר הנביאי ולמשמעות הלאומית של תורת משה. במיוחד אימצו משכילים אלו את הרעיון השפינוזאי לפיו היהדות במקורה אינה דת אלא תורה וחוקה מדינית שנועדה לאחד את העם במסגרת לאומית ולחולל בדרך זו הוויה ארצית קולקטיבית.

באופן מובהק, השפיע שפינוזה בעיקר על חוג החוקרים וההוגים שהתקבצו סביב כתב העת "החלוץ". כמו אחרים, גם משכילים אלה נטלו מאישיותו ומתורתו רק את הנחוץ להם: מבחינה אישית, הוא היה בעיניהם המרטיר הראשון של ההשכלה, ששילם את מחיר המרידה במימסד הרבני בכך שסבל רדיפות ובדידות חברתית. היחיד שהתקרב ביותר להבנת המכלול של פילוסופיית הדת השפינוזאית ואף הציע שיטה פילוסופית דתית משלו, היה אברהם קרוכמל. כבר בספריו המוקדמים, "דעת אלהים בארץ" ו"אג[%D7%95]דת מאמרים", התעמק קרוכמל בפילוסופיה של שפינוזה באופן כולל, וקבע כי מראשיתה הקדם-פילוסופית הייתה דת ישראל מכוונת להכרת אלוהים בפעולתו הארצית ולהגשמת האידיאל האלוהי בחיים הארציים. בניגוד לדתות הפגאניות – היו אבות האומה ראשונים להכרה באלוהים כמהות טרנסצנדנטית אידיאלית, אך בניגוד לנצרות ששאפה להיגאל מן החיים הארציים ולהתרומם אל מישור הרוחניות העל-ארצית באמצעים מיסטיים שיחברו את המאמין אל רוח אלוהים אובייקטיבית שמחוץ לעולם – התכוונה היהדות לגרום לעילוי הכוחות האלוהיים הנמצאים באופן אימננטי באדם ובטבע כאחד.

קרוכמל תרם את החיבור המקיף ביותר בין תורתו של שפינוזה במתכונתה הכוללת ובין הפילוסופיה היהודית, ואת הניסיון המרשים ביותר ליישב בין הכפירה לכאורה של שפינוזה ובין תורת ישראל, וזאת בספרו "אבן הראשה". נקודת המוצא של ספר זה היא שהגדרתו של שפינוזה ככופר נובעת בעיקר מקוצר דעתם של "שלומי אמוני ישראל", שחסרו כלים פילוסופיים להבין ששפינוזה ייצג תפנית הכרחית שנדרשה לתורת ישראל כדי שתגיע למלוא "הכרת עצמה", ותוכל להגשים הכרה זאת, שהיא ייעודה המקורי, בקרקע הפורייה של העת החדשה. הגשמה זו תתקיים בדרך של פיתוח התפקיד שהיה שמור לדת, לדעת שפינוזה, בחוקת משה, קרי: היותה הגורם המבטיח את האלמנט הדמוקרטי בארגון הדתי-חברתי, וזאת בניגוד לעריצות שאפיינה את הארגונים הפגאניים. בעת החדשה, בה קמה לתחיה הדמוקרטיה הייצוגית, ניתן יהיה, לדעת קרוכמל, להשלים את התהליך שאפיין את תורת משה ולהקים פרלמנט יהודי כלל עולמי שישאב את כוחו מן הסמכות הדתית, ויקבע את אורחות החיים החברתיים המייתרים ומאחדים את העם היהודי.

לפי הפילוסוף שלמה מימון, תורתו התאולוגית של שפינוזה מתיישבת עם תורת הצמצום כפי שפותחה בקבלת האר"י[20], וטען כי אין הקבלה אלא 'שפינוזיות מורחבת'[21].

ברוך שפינוזה והתנועה הציונית הדגש השפינוזאי על כך שהיהדות איננה אמונה פרטית אלא חוקה מדינית, קסם במיוחד לתומכי הציונות ולתנועה הציונית. הם פירשו את הגותו של שפינוזה כהפרדה בין לאומיות ודת, ואף הפרדה בין היהדות הדתית למיניה לבין היהדות החילונית. בשנת 1927 חרג פרופסור יוסף קלוזנר מן הנימה האקדמית המקובלת, ובסערת רגשות בלתי מוסתרת כתב: "...לשפינוזה היהודי נקרא... מעל רמת הר הצופים, מתוך מקדש המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים – הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!"[22], גם אחרי קום המדינה חשו ראשיה צורך לאחד בין התקומה הלאומית והאתוס הדתי היהודי, וראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לעניין באמרו, בשנת 1953, כי חובה להחזיר "ללשוננו ולתרבותנו העברית כתבי ההוגה המקורי ופילוסוף העמוק ביותר שקם בתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות..."[23]

ספריו בתרגום לעברית חקר אלוה: עם תורת האדם (מתורגם ומבואר עם מבוא גדול מאת שלמה ראבין), וינה: דפוס געארג בראג, תרמ"ה. (מהדורה סרוקה , במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית ).

"תורת המידות", מתורגמת מרומית על ידי יעקב קלצקין, בצירוף הקדמה, הערות, מראה מקומות, תרגומי המונחים ובאוריהם ושתי תמונות. ליפסיה: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תרפ"ד (ירושלים: אקדמון, 1967).(הספר בקטלוג ULI) אתיקה (תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: ירמיהו יובל), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ג-2003.(הספר בקטלוג ULI) מאמר תאולוגי מדיני (תרגם: חיים וירשובסקי), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ב-1961. (הספר בקטלוג ULI) שפינוזה - איגרות, תרגם מלאטינית והוסיף מבוא, ביאורים, הערות ומפתחות, אפרים שמואלי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963 (הספר בקטלוג ULI) .
מאמר על דבר השתלמות שכל האדם (מתורגם עברית מאת יצחק בן מאיר מרגליות), ורשה: דפוס אלאפין, תרנ"ג.(הספר בקטלוג ULI) השתלמות שכל האדם (מתרגם לעברית: יצחק בן מאיר מרגליות), ורשה: מ' ערליכמן, תרצ"ה.(הספר בקטלוג ULI) מאמר על תיקון השכל (תרגם מרומית: נתן שפיגל; ערך, הקדים מבוא והוסיף הערות: יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ג.(הספר בקטלוג ULI) מאמר קצר על אלוה על האדם ואשרו (מתורגם מהולנדית על ידי ישעיהו בן יהודה ליב זנה, בצירוף מבוא והערות), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ה. (הספר בקטלוג ULI) מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו (תרגום מהולנדית: רחל הולנדר-שטיינגרט; ערך, הקדים מבוא, פירש והוסיף הערות: יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ח-1978. (הספר בקטלוג ULI) מאמר מדיני (תירגום הערות: חיים וירשובסקי; הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב-1982. (הספר בקטלוג ULI) דקדוק שפת עבר (תרגם: שלמה רובין), קרקוב: יוסף פלעסנער ושותפו, תרס"ה-1905.(הספר בקטלוג ULI) ברוך שפינוזה, שלמה מימון, אחרים, עם הספר, 2009 ראו גם בית שפינוזה לקריאה נוספת ברוך שפינוזה, קטעים אחדים מתוך: קיצור הדקדוק של הלשון העברית, דחק ב'. מלטינית: אילריה שטילר-טימור וגדעון כ"ץ. עמוד 318 זאב לוי, שפינוזה ומושג היהדות, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1972 (הספר בקטלוג ULI) יוסף בן שלמה, פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה , תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983 (הספר בקטלוג ULI) עמיהוד גלעד, דרכה של תורת שפינוזה לשיטה פילוסופית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1986 (הספר בקטלוג ULI) ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1988 (הספר בקטלוג ULI) ז'נבייב בריקמן, יהודיותו של שפינוזה, ירושלים: הוצאת כרמל 1994 (הספר בקטלוג ULI) אביטל כהן, אליהו זערור, "גדולי הפילוסופים", רקפת הוצאה לאור בע"מ, שנת 2000, ערך: ברוך שפינוזה, עמודים 237–243 (הספר בקטלוג ULI) רוג'ר סקרוטון, הפילוסופים הגדולים - שפינוזה, תל אביב: הוצאת משכל, 2001 (הספר בקטלוג ULI) סטיבן נדלר, שפינוזה (ביוגרפיה), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2008 (הספר בקטלוג ULI) שי פרוגל, אתיקה: שפינוזה וניטשה, הוצאת כרמל, 2010 (הספר בקטלוג ULI) יוסף בן שלמה, האתגר של השפינוציזם, הוצאת כרמל, תשע"ב, 2012 (הספר בקטלוג ULI) ארווין ד. יאלום, בעיית שפינוזה, כתר הוצאה לאור, 2012 (הספר בקטלוג ULI) עמוס הרפז, שקר האינדיווידואליזם - שפינוזה, היגל והדימוי הכוזב של ה׳אני׳ המודרני , רסלינג, 2013 (הספר בקטלוג ULI) סטיבן נדלר, ספר שחושל בגיהנום - שפינוזה והולדת העידן החילוני, ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, תל אביב, 2017 (הספר בקטלוג ULI) קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ברוך שפינוזה ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: אתיקה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברוך שפינוזה ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), ברוך שפינוזה , בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח יוסף בן שלמה, "פילוסוף הפילוסופים" - מבוא לספר "פרקים בתורתו של שפינוזה" 1983, הוצאת משרד הביטחון , באתר של מט"ח ארכיון בית שפינוזה

מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה גלעד ברעלי, אמת, טעות ובדיה אצל שפינוזה גלעד ברעלי, אלוהים והטבע- בעיית הקיום והמוניזם של שפינוזה האם קראתם את ברוך בשנית?

Archived

2013-10-07 at the Wayback Machine, עמנואל לוינס, תרגום: אליהו רחמים זייני, מתוך אתר ישיבת אור וישועה. דרור בורשטיין, סדרת כתבות על הביוגרפיה של שפינוזה , הארץ, פברואר 2008 חן מלול, מבקשים סליחה מברוך שפינוזה - אימוצו מחדש של "הכופר" , "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, פברואר 2019 סטיבן נדלר, ברוך עדיין צודק , באתר "אלכסון", 21 בדצמבר 2016 ברוך שפינוזה , באתר "Find a Grave" (באנגלית) ברוך שפינוזה , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

פילוסופיה תחומים P philosophy1.png זרמים/אסכולות אישים בולטים פילוסופים של העת העתיקה לאו דזה • קונפוציוס • תאלס • פיתגורס • הרקליטוס • מו דזה • הבודהה • פרמנידס • פרוטגורס • דמוקריטוס • סוקרטס • אפלטון • אריסטו • זנון מקיטיון • טימון מפליוס • פירון מאליס • פלוטינוס • סון דזה • מנציוס • שו'ן קואנג • ג'ואנג דזה • נגרג'ונה פילוסופים של ימי הביניים שנקרה • אוגוסטינוס • ג'ון סקוטוס אריגנה • אבן סינא • אבן רושד • ג'ו שי • דוגן • רמב"ם • תומאס אקווינס • ויליאם איש אוקאם פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאוולי • תומאס הובס • פרנסיס בייקון • רנה דקארט • ברוך שפינוזה • גוטפריד לייבניץ • ג'ון לוק • ג'ורג' ברקלי • דייוויד יום • ז'אן-ז'אק רוסו • עמנואל קאנט • ג'רמי בנת'ם • גאורג וילהלם פרידריך הגל • ג'ון סטיוארט מיל • ארתור שופנהאואר • סרן קירקגור • קרל מרקס • פרידריך ניטשה פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגה • ג'ון דיואי • אדמונד הוסרל • ברטראנד ראסל • לודוויג ויטגנשטיין • מרטין היידגר • רודולף קרנפ • קרל פופר • קרל המפל • ז'אן-פול סארטר • חנה ארנדט • עמנואל לוינס • סימון דה בובואר • וילארד ואן אורמאן קוויין • אלבר קאמי • ג'ון רולס • תומאס קון • ז'יל דלז • מישל פוקו • יורגן הברמאס • ז'אק דרידה • מרתה נוסבאום • ג'ודית באטלר מונחים פורטל פילוסופיה הערות שוליים

Spinoza ist Hauptpunkt der modernen Philosophie: entweder Spinozismus oder keine Philosophie. מצוטט למשל ב-Detlev Pätzold, Spinoza, Aufklärung, Idealismus: die Substanz der Moderne, Uitgeverij Van Gorcum, 2002, S. 140

על פי דניאל ד, י"ד

נוסח כתב החרם: האדונים מן המעמד [%D7%A7%D7%A8%D7%99, הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [%D7%A7%D7%A8%D7%99, הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין (=מלאכים. כלומר: בהסכמת המלאכים) ובמאמר קדישין (=קדושים. כינוי נוסף למלאכים[2]%29 אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה (=קללה) ושמתא (=ונידוי) על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%99] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[%D7%93%D7%A0%D7%99] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[%D7%93%D7%A0%D7%99] א[%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9D] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.

יוסף בן שלמה, פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1993, עמ' 11

לדוגמה: יוסף בן-שלמה, שפינוזה - פילוסוף הפילוסופים

באתר מט"ח

למשל הרב קוק כתב במאמר "דעת אלהים": "יד ד' הייתה על ראשי העדה האמשטרדמית אז להוציא מהכלל את מי שחשב להשכיח את האידיאליות של הקריאה בשם ד', על ידי הקריאה המהממת לעצמיות, שאין עמה לא עז ולא ענוה, לא קדושה ולא שמחה, לא טהרה ולא חיים של חפץ לפעולת אמת, - בקציצת הנטיעות האידיאליות, - שהיא באמת רק קריאה לאל נכר, אל אחר, והכשר גדול לבסוף להתרוקנות המחשבה.

שפינוזה לא היה עני מרוד והיה יכול שלא לעסוק בעבודה כלל. ז'אריס ז'לס הבטיח לו קיצבה למשך כל חייו, כן גם יאן דה-וויט, וב-1667 סימון דה-פריס הוריש לו חלק מכספו. וראו עוד בספר "יהודיותו של שפינוזה" שכתב ז'נבייב בריקמן, בהערה בשם המתרגם זאב לוי עמ' 24: "שפינוזה לא התפרנס מליטוש עדשות אלא עסק בכך בגלל העניין המדעי".

"לה פליאד", פריז עמ' 1545. דברי כולרוס מסבירים לכאורה מדוע נשאר שפינוזה בקהילה עד החרם. אולם מספר חוקרים מטילים ספק באמינות דיווחיו של כולרוס, בריקמן ("יהודיותו של שפינוזה" עמ' 28) כותבת: "החשש משערורייה נראה פחות משכנע מכול, בעיקר משום שידוע ששפינוזה ניהל את עסקי אביו עוד שלוש שנים לאחר החרם".

Rebecca Newberger Goldstein, Betraying Spinoza: The Renegade Jew who gave us Modernity

(עמ' 9), מתוך ספר בעל אותו שם, ‏1 באפריל 2011 (באנגלית)

ירמיהו יובל, Spinoza, the First Secular Jew? , מתוך האתר “THE AUTODIDACT PROJECT” (באנגלית)

Steven Nadler, A Book Forged in Hell: Spinoza's Scandalous Treatise and the Birth of the Secular Age, Princeton University Press, 2011. עמ' 166.

יוסף קפלן, מנצרות ליהדות, חייו פעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, הוצאת מאגנס, 1983

לפי ספרו של ירמיהו יובל, "שפינוזה וכופרים אחרים", סוף פרק ראשון

האנציקלופדיה העברית מהדורת פועלים 1988 כרך לב עמ' 290 ("שפינוזה, ברוך") ː "השארות הנפש (ע"ע). למרות ההקבלה המלאה בין גוף לנפש מדבר ש' על התמדת הנפש בלא הגוף. את דבריו ניתן להבין כךː הנפש האנושית היא חלק מהמחשבה של אלוהים, והיא אפוא הדרך שבה חושב אלוהים את עצמו באדם ; וככל שהיא חלק ממחשבת אלוהים - הריהי נצחית. מכאן נובע, שככל שאנו מגיעים לדרגת-הכרה גבוהה-יותר, כך גדל חלקה של הנפש בנצח. מה שנשאר לאחר מותנו היא אותה ידיעה הולמת של מקומנו באל, שהיא חלק מידיעת אלוהים את עצמו."

The new-york times, april 25, 1929, p. 60. Lawis S. Feuer, Varieties of scientific experience p. 36 note 5. ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, ידיעות אחרונות 2008, עמ' 34.

מאמר תאולוגי-מדיני פרקים ה וט"ז. על תפיסתם של שפינוזה והובס ראה ליאו שטראוס spinoza's Critique of Religion, New-York, Schocken Books,1965 עמ' 224 ואילך.

"שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו" (מאמר תאולוגי-מדיני פרק כ).

לפי תרגומו של שלמה רובין (1885). במהדורות החדשות המשפט האחרון מתורגם: "כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח". ליבוביץ' משווה את דברי שפינוזה בסוף האתיקה לדברי הרמב"ם (בהקדמה לפרק חלק) בתיאורו את אהבת ה' הצרופה: "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו" (במכתבו

לפרופ' גרשום שלום).

מ.ז. פיירברג, לאן? , פרויקט בן יהודה

בוזגלו, מאיר 2008. שפה לנאמנים : מחשבות על המסורת, ירושלים: כתר. עמוד 95.

שלמה בן־יהושע [%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F] המקובל, 'מעשה לבנת הספיר ' – מבוא ומהדורה מאת גדעון פרוידנטל. עמוד 1.

י. קלוזנר, מאפלטון עד שפינוזה – מסות פילוסופיות, מדע, 1955, עמ' 329

דוד בן גוריון, נתקן המעוות, דבר, 25 בדצמבר 1953 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%A9%D7%A4...