Assaf (Assi) Dayan

Asaf "Assi" Dayan (Hebrew: אסף "אסי" דיין‎‎; 23 November 1945 – 1 May 2014) was an Israeli film director, actor, screenwriter and producer.

Personal life

Assi Dayan is the youngest son of Israeli general and minister of defence Moshe Dayan and peace activist Ruth Dayan (née Schwartz). He has two siblings: politician and author Yael Dayan, born 1939, and sculptor Ehud (Udi) Dayan, born 1942. After military service and studying philosophy and English literature at the Hebrew University of Jerusalem, he embarked on a career as film actor, which eventually also lead to directing.

He has been married three times and has four children: New York gallery owner Amalia Dayan and Avner Dayan with first wife Aharona Melkind; writer Lior Dayan with second wife, actress Caroline Langford, daughter of Barry Langford, and Assia Neumann Dayan after a short affair with Augusta Neumann. In 1999, his third wife, ceramic artist Vered Tandler Dayan, made a documentary film about him, Living, Period.

In March 2009, Dayan was indicted on suspicion of drug use and beating his girlfriend. In the wake of an earlier conviction for possession of drugs, he received a suspended sentence and 200 hours of community work as part of a plea bargain. Dayan admitted at the time that he was in possession of cocaine for personal use.

In November 2009, Dayan suffered a massive heart attack and underwent angioplasty at Tel Aviv's Ichilov hospital.

Acting career

In 1967, Dayan established himself as a film actor and Israeli icon in He Walked Through the Fields, Yossi Milo's adaptation of Moshe Shamir's novel and play by that name. That year, he appeared in Micha Shagrir's Scouting Patrol, about elite fighters on a mission to capture the commander of a fedayeen squad. In 1969 Dayan co-starred in the American movie A Walk with Love and Death, set in medieval France and directed by John Huston, in which he plays alongside Huston's daughter, Angelica. He portrayed Giora Geter, owner of a Tel Aviv pub whose life falls apart, in Eitan Green's Into the Night.

In 1984, Dayan had a supporting role as a prisoner in Uri Barbash's Beyond the Walls, described as an important milestone in Israeli political cinema.[10] Other acting credits include Operation Thunderbolt, about the Israeli raid in Entebbe, nominated for an Academy Award for Best Foreign Language Film. Dayan is the deputy of Yoni Netanyahu, played by Yehoram Gaon.

Dayan played the leading role of psychologist Reuven Dagan in the TV drama series Betipul, which ran for two seasons on Israeli TV (2005 and 2008). The series was later adapted for the US market by HBO, which called it In Treatment and had Gabriel Byrne in the lead role.

By 2008 he had acted in some 50 films and TV series episodes.

Directing career

From 1973 until his death in 2014, Dayan directed 16 films.[12]

In 1976 he directed the film Giv'at Halfon Eina Ona, a comedy about a group of military reservists in the Sinai. This film is considered by frequent surveys to be the 'most Israeli' film of all time.

In 1992, he wrote and directed Life According to Agfa, a film portraying life in a Tel-Aviv pub. The film is a very harsh critique of Israeli society at the time and was nominated for the Golden Bear at the 43rd Berlin International Film Festival and won an Honourable Mention. In 1999, he was a member of the jury at the 49th Berlin International Film Festival.

Awards

Dayan won the Israeli Academy Award as Best Actor for Mr. Baum. In 1998, he received a lifetime achievement award at the Jerusalem International Film Festival. His role in Time of Favor was acclaimed by Israeli critics as his best screen role of his career.

Filmography (selected)

• Assi Dayan in Finita la comedia (2011) in the role of Ludwig van Beethoven
• A Walk with Love and Death (1969)
• Scouting Patrol
• Promise at Dawn, 1970 (actor, as Romain)
• Halfon Hill Doesn't Answer, 1976 (director)
• Operation Thunderbolt, 1976 (actor, as Shuki)
• The Hit, 1979 (director)
• The Uranium Conspiracy (1979)
• Moments (1979)
• Beyond the Walls, 1984 (actor, as Assaf)
• Into the Night (1985)
• Life According to Agfa, 1992 (director)
• An Electric Blanket named Moshe, 1995 (director)
• No Names on the Doors, 1997 (actor, as Uzi)
• The 92 Minutes of Mr. Baum, 1997 (director, actor, as Mr. Baum)
• Things Behind the Sun
• Time of Favor (2000) (actor, as Rabbi Meltzer)
• Real Time
• My Father My Lord, 2007 (actor)
• Betipul (Television series), 2005
• Dr. Pomerantz, 2011 (director, actor, as Dr. Yoel Pomerantz)

  ---

  
  

Asaf "Assi" Dayan (Hebrew: אסף "אסי" דיין‎‎; 23 November 1945 – 1 May 2014) was an Israeli film director, actor, screenwriter, and producer.

Contents 1 Biography 2 Acting career 3 Directing career 4 Awards and recognition 5 Filmography (selected) 6 See also 7 References 8 External links Biography Asaf (Assi) Dayan was the youngest son of Israeli general and defense minister Moshe Dayan and peace activist Ruth Dayan (née Schwartz). He had two siblings: politician and author Yael Dayan, born 1939,[3] and sculptor Ehud (Udi) Dayan, born 1942.[4] After military service and studying philosophy and English literature at Hebrew University, Dayan embarked on a career as film actor, which eventually also led to directing.[1]

He was married three times and had four children: New York gallery owner Amalia Dayan[5] and Avner Dayan with first wife Aharona Melkind; writer Lior Dayan with second wife, actress Caroline Langford,[6] daughter of Barry Langford, and Assia Neumann Dayan after a short affair with Augusta Neumann.[4] In 1999, his third wife, ceramic artist Vered Tandler Dayan, made a documentary film about him, Living, Period.[7]

In March 2009, Dayan was indicted on suspicion of drug use and beating his girlfriend. In the wake of an earlier conviction for possession of drugs, he received a suspended sentence and 200 hours of community work as part of a plea bargain. Dayan admitted at the time that he was in possession of cocaine for personal use.[8]

In November 2009, Dayan suffered a massive heart attack and underwent angioplasty at Tel Aviv's Ichilov hospital.[9]

Dayan died on 1 May 2014, at his home in Tel Aviv. No cause was given by his family but media reports noted his several health issues.[10]

Acting career

Dayan in Finita la comedia (2011) as Ludwig van Beethoven In 1967, Dayan established himself as a film actor and Israeli icon in He Walked Through the Fields, Yossi Milo's adaptation of Moshe Shamir's novel and play by that name.[11] That year, he appeared in Micha Shagrir's Scouting Patrol, about elite fighters on a mission to capture the commander of a fedayeen squad.[12] In 1969 Dayan co-starred in the American movie A Walk with Love and Death, set in medieval France and directed by John Huston, in which he plays alongside Huston's daughter, Angelica.[13] He portrayed Giora Geter, owner of a Tel Aviv pub whose life falls apart, in Eitan Green's Into the Night.[12]

In 1984, Dayan had a supporting role as a prisoner in Uri Barbash's Beyond the Walls, described as an important milestone in Israeli political cinema.[12] Other acting credits include Operation Thunderbolt, about the Israeli raid in Entebbe, nominated for an Academy Award for Best Foreign Language Film. Dayan is the deputy of Yoni Netanyahu, played by Yehoram Gaon.[12]

Dayan played the leading role of psychologist Reuven Dagan in the TV drama series BeTipul, which ran for two seasons on Israeli TV (2005 and 2008). The series was later adapted for the US market by HBO under the name In Treatment with Gabriel Byrne in the lead role.[9]

By 2008 Dayan had acted in some 50 films and TV series episodes.[14]

Directing career Dayan directed 16 films.[14] In 1976 he directed Giv'at Halfon Eina Ona, a comedy about a group of military reservists in the Sinai. In 1992, he wrote and directed Life According to Agfa, portraying life in a Tel Aviv pub. The film was nominated for the Golden Bear at the 43rd Berlin International Film Festival and won an Honorable Mention.[15] In 1999, he was a member of the jury at the 49th Berlin International Film Festival.[16]

Awards and recognition Dayan won the Israeli Academy Award as Best Actor for Mr. Baum.[13] In 1998, he received a lifetime achievement award at the Jerusalem International Film Festival. His role in Time of Favor was acclaimed by Israeli critics as his best screen role of his career.[13]

Filmography (selected)

Dayan's grave in Nahalal The Day the Fish Came Out (1967) - Tourist Sayarim (1967) He Walked Through the Fields (1967) - Uri Hamisha Yamim B'Sinai (1968) - Jossi A Walk with Love and Death (1969) - Heron of Fois Moto Shel Yehudi (1969) - David Shimon Scouting Patrol (1969) - Boy Promise at Dawn (1970) - Romain Shlosha V'achat (1974) The Sell Out (1976) - Lt. Elan Halfon Hill Doesn't Answer (1976, director) Operation Thunderbolt (1977) - Shuki The Uranium Conspiracy (1978) - Dan Moments (1979) - Avi The Hit (1979, director) Ha-Ish She Ba Lakahat (1982) Tell Me That You Love Me (1983) - Jonathan Beyond the Walls (1984) - Assaf Into the Night (1985) - Giora The Delta Force (1986) - Raffi Amir Ha-Tov, HaRa, VeHaLo-Nora (1986) Après le vent des sables (1987) Ha-Yanshouf (1988) - Amnon Z'man Emet (1991) Brev til Jonas (1992) Life According to Agfa (1992, director) Zihron Devarim (1995) - Caesar An Electric Blanket Named Moshe (1995, director) No Names on the Doors (1997) - Uzi The 92 Minutes of Mr. Baum (1997, director) - Mickey Baum Time of Favor (2000) - Rabbi Meltzer Odot Ha-Monitin (2001) Zimzum (2001) - Uriel Morag Things Behind the Sun (2001) Ha-Shiva MeHodu (2002) - Abraham Lazar Campfire (2004) - Motkeh Ha-Bsora Al-Pi Elohim (2004) - God Lemarit Ain (2006) - Rephael BeTipul (2005-2008, TV Series) - Re'uven Dagan Bekarov, Yikre Lekha Mashehu Tov (2006) - Avram / ex-communist Things Behind the Sun (2006) - Itzhak My Father, My Lord ("Summer Vacation") (2007) - Rabbi Abraham Eidelmann Meduzot (2007) - Eldad Rak Klavim Ratzim Hofshi (2007) Love Life (2007) - Dean Ross Real Time (2008) Dr. Pomerantz (2011, director) - Dr. Yoel Pomerantz Finita La Commedia (2019) - Beethoven (final film role) See also Israeli cinema Israeli television Culture of Israel https://en.wikipedia.org/wiki/Assi_Dayan

אסי דיין

מאז סוף שנות השישים נחשב דיין לאחד מאנשי הקולנוע הישראלים החשובים ביותר, וכן לאחד מהשחקנים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל. בין הסרטים הבולטים ביותר שכתב וביים: "גבעת חלפון אינה עונה", "מר באום", "שמיכה חשמלית ושמה משה", "שלאגר" ו"החיים על פי אגפא". דיין זכה בפרסים רבים על סרטיו, ומחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר – שמונה פרסים (3 לתסריט, 1 לבימוי, 2 לשחקן ראשי, 1 לשחקן משנה ו-1 למפעל חיים). כמו כן זכה דיין בשני פרסי אקדמיה לטלוויזיה על משחק ראשי.

אסף דיין נולד בשנת 1945 בנהלל, בן לרות ומשה דיין. בגיל 14 פרסם שירה ברבעון "קשת" של אהרון אמיר. בגיל 15 הוציא ספר שירה "אוטוביוגרפיה זמנית". בשנת 1962 נעצר בקפריסין ונדון לחודש מאסר, משום שהגיע לשם חמוש באקדח, יחד עם חבר שנשא דרכון מזויף.

עם גיוסו לצה"ל התנדב לסיירת מטכ"ל, אך במהרה נשר ממסלול ההכשרה ועבר לצנחנים[2] ושובץ בגדוד 890[3]. בצנחנים עבר דיין מסלול הכשרה כלוחם, השתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה ועבר קורס מ"כים חי"ר. לאחר שחרורו מצה"ל למד דיין במשך שנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים.

דיין נחשב כאוטודידקט בתחומו, כאשר ללא כל הכשרה כלשהי הוא נמנה בין השחקנים והבמאים המובילים בישראל. את דרכו הקולנועית החל דיין כשחקן בסרטים מהז'אנר הלאומי הרואי, בתפקיד הצבר, יפה התואר והמעלות. הוא שיחק את לוחם הפלמ"ח אורי בסרט "הוא הלך בשדות" (1967), סרט שנעשה על פי ספרו של משה שמיר ונחשב לאחד הסרטים המשמעותיים בז'אנר. הכריזמה והייחוס של דיין, והפופולריות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, זימנו לו גם תפקידים ראשיים בסרטים זרים, בהם "נאהבים לנצח" (1969) של ג'ון יוסטון. דיין כיכב בסרט לצד בתו של יוסטון, אנג'ליקה, בתפקידה הראשון בקולנוע.

שנות השבעים

ב-10 בפברואר 1970, היה דיין בין נוסעי מטוס אל-על שהיו בדרכם מלוד ללונדון, ועצרו בחניית הביניים במינכן. בהיותם באוטובוס שהוביל אותם מבית הנתיבות למטוס, תקפו שלושה מחבלים את האוטובוס, בנשק אוטומטי ורימוני יד. הקברניט, אורי כהן הסתער על המחבלים ומנע אסון גדול בהרבה. אדם אחד נהרג ו-11 נפצעו, בהם השחקנית חנה מרון[4]. במלחמת יום הכיפורים לחם דיין כאיש מילואים בגדוד מרגמות 332, אשר היה גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים הסדירה. דיין לחם בקרבות בחזית הדרום, בין היתר בראס סודר כנגד כוחות הארמייה המצרית השלישית[5].

מתוך המשחק, הגיע דיין לכתיבה ולהפקה ובהמשך לכיסא הבמאי. סרטו הראשון "הזמנה לרצח" (1973), סרט משטרה תל אביבי ומעט סוריאליסטי, היה סרט חריג בזמנו, ובו נמצאים כמה מהמאפיינים של אסי דיין הבמאי המאוחר, וכך גם סרטו הבא, "חגיגה לעיניים" (1975), סיפור קיומי על משורר המחליט להתאבד. לאחר מכן פנה דיין לז'אנר הבורקס הפופולרי וביים את הקומדיות "יופי של צרות" (1976), "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1979), "מלך ליום אחד" (1980). בסרטים אלה ניכרת יכולת הכתיבה של דיין, המשלבת גבוה בנמוך ומפרקת מוסכמות תרבותיות באמצעות אבסורדים מילוליים (משפטים כמו "שום צבא בעולם לא יעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה", גבעת חלפון אינה עונה). בסרטים אלה ניכרים אזכורים תרבותיים רבים, מאפיין מרכזי ביצירתו של דיין (לדוגמה, ב"שלאגר", מנחם זילברמן החנון לוקח את עופרה חזה לסרט שנקרא "רוקמת הגטקס", פרפראזה על סרט האיכות "רוקמת התחרה", או כאשר סרג'יו קונסטנצה הרומני מ"גבעת חלפון אינה עונה", ששם משפחתו הוא שם עיר ברומניה, שואל את ויקטור חסון "איזה חוב", ויקטור עונה לו "איזה חוב, חוב השנהב"). "גבעת חלפון אינה עונה" (שם הסרט הוא פאראפראזה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט ציוני משנת 1955), בהשתתפות שלישיית הגשש החיוור, קומדיה של טעויות הממוקמת בבסיס צבאי שעל הגבול המצרי, שבה מתחיל אסי דיין לבוא חשבון עם המורשת של אביו, משה דיין, הפך לסרט פולחן.

שנות השמונים והתשעים

בשנות השמונים המשיך דיין עם קומדיה פוליטית, "עם ישראל חי" (1981), דרמת נעורים, "בחינת בגרות" (1983), וקומדיית פשע, "הטוב, הרע והלא נורא" (1987).

ב-1992 יצא סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא". סרט זה נחשב לסרטו הטוב ביותר של דיין, ולאחד הסרטים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי.[6][7] הסרט מתאר לילה בפאב תל אביבי שהוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הדמויות המבקרות בפאב, המנוהל בידי דמותה של גילה אלמגור, מייצגות לא רק את החברה הישראלית אלא את רפרטואר הדימויים והסטריאוטיפים של הקולנוע הישראלי, החל מהחייל האמיץ, עבור במזרחי הדפוק, עד הערבי האכזר. הסרט הופך את המוסכמות הללו על פניהן באופן בוטה ומלאכותי, היפר קולנועי. בסרט זה מתבטא במלואו החשבון של דיין עם המורשת המיליטנטית של אביו ועם הדמויות שהוא עצמו גילם בסרטים כמו "הוא הלך בשדות" ו"מבצע יונתן" (1977). הסרט מצולם בשחור לבן, ומסתיים בצבע, והוא נחשב לסרט המסיים תקופה בקולנוע הישראלי ופותח תקופה חדשה, שהחלה בשנות התשעים ונמשכת עד היום.

ב-1995 ביים דיין את הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה" (שוב פאראפראזה, הפעם על "חשמלית ושמה תשוקה"), שהוא מעין סרט המשך ל"החיים על פי אגפא", הפעם קומדיה קיומית העוסקת בשלוש הדמויות של המזרחיים מתוך "אגפא". ב-1997 דיין ביים את "מר באום" וגם מככב בתפקיד הראשי, סרט על אדם שנשארו לו 92 דקות לחיות, וכזה אורכו של הסרט. שלושת הסרטים האלה מוכרים גם כטרילוגיה של דיין, והם ממקמים אותו כאחד הבמאים הבולטים והמשמעותיים בקולנוע הישראלי.

דיין פרסם ב-1989 את הספר "תוכן העניינים" שניבא את הירצחו של מאיר כהנא, וכן את ספר השירים "שם של ספר שירים" ואת "כותב שורות אלו", שבו קיבץ מבחר ממאמרים שפרסם במהלך השנים בעיתונות הכתובה. במאמרים כתב דיין באופן שנון ומשעשע חוויות מחייו הפרטיים, את עמדותיו הבלתי מחמיאות כלפי אישים ואושיות בתרבות הישראלית, וגם את סיפור התמכרותו לקוקאין. הרומן, על-אף שזכה לביקורות מרשימות[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור], נמכר בעותקים ספורים והורד מהמדפים. גם מהדורתו השנייה לא זכתה להצלחה מסחרית.

העשור הראשון של המאה ה-21

אסי דיין בתפקיד בטהובן בסרטו של בראון "פיניטה לה קומדיה" ב-2004 דיין ביים את "הבשורה על פי אלוהים", הממשיך את הכיוון הביקורתי והקיומי של הטרילוגיה, אך באופן פחות חד. בסרט לקח על עצמו דיין לגלם את דמותו של אלוהים, המנסה להביא את בשורת הגאולה באמצעות ישו בסוף המילניום. הסרט לא זכה להצלחה גדולה, וירד בתוך זמן קצר מהאקרנים.

במשך השנים המשיך דיין לשחק בתפקידים רבים בסרטים (ביניהם "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "מדורת השבט"), סדרות ותוכניות טלוויזיה (ביניהן "בנות בראון", "בטיפול" ו"קרוב לוודאי"). בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים", שעסקה במלחמת יום כיפור, גילם אסי דיין את דמותו של אביו, משה דיין.

דיין כתב כאמור גם פזמונים רבים, ששימשו בעיקר שירי נושא לסרטיו והפכו ללהיטים גדולים ברבות השנים, ובהם "שיר הפרחה" (שלאגר), ו"במקום הזה" (החיים על אגפא).

ב-1 ביוני 2006 אושפז דיין במצב קל בבית החולים "איכילוב" בתל אביב לאחר שהזריק לעצמו מנת יתר של קוקאין בדירת בנו, ליאור, עמו התגורר באותה תקופה. זאת לאחר חרושת שמועות ארוכת-טווח בדבר היותו צרכן-סמים. באותו החודש הצטרף לתוכנית הרצועה בתפקיד אורח.

דיין זכה בפרסים רבים על עשייתו הקולנועית. בין היתר הוא זכה בפרס הבמאי והתסריטאי על "החיים על פי אגפא" (1992), כשהסרט עצמו גורף את מרבית פרסי אופיר, ובכלל זה את פרס הסרט הטוב ביותר. בפרס התסריטאי על "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1994) בפרס התסריטאי והשחקן על "מר באום" (1997), ובפרס שחקן המשנה על "בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2005).

בספטמבר 2006 זכה דיין פעמיים בתוך יומיים רצופים בפרס השחקן הטוב ביותר. דיין קיבל מהאקדמיה לטלוויזיה את פרס השחקן על תפקידו בסדרה "בטיפול" בה הוא מגלם את דמותו של הפסיכולוג ראובן דגן. יום לאחר מכן, קיבל דיין מהאקדמיה לקולנוע את פרס השחקן על תפקידו בסרט "הדברים שמאחורי השמש". הוא זכה לשבחים רבים גם על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול" שעלתה בראשית 2008, ושעליה קיבל שוב את פרס השחקן הטוב ביותר בסדרת טלוויזיה דרמטית, ועל משחקו בסרט "חופשת קיץ", שבו גילם רב קנאי הנאלץ להתמודד עם מות בנו בתאונה טראגית ועם משבר האמונה שבא בעקבותיו.

ביולי 2006 השתתף בצילומי תוכנית המציאות "פעם בחיים" (שעלתה באוקטובר) יחד עם בנו ליאור, שבה חיו שבוע וקצת בחוות בריאות בגליל.

דיין כתב תסריט עבור סרט המשך ל"גבעת חלפון אינה עונה", אך פטירתו של ישראל פוליאקוב בסוף אוקטובר 2007, כחודשיים טרם מועד תחילת הצילומים, מנעה באופן מעשי את יצירתו של הסרט. על אף שהצהיר עם מותו של פולי כי התסריט ייגנז ולא יצא לפועל, אמר דיין מספר חודשים לאחר מכן כי אין הוא פוסל את האפשרות כי הסרט יופק לבסוף. ב-2007 יצא הסרט "רק כלבים רצים חופשי" שארנון צדוק ביים לפי תסריט ישן של דיין שעובד על ידי צדוק, המדמה את החברה הישראלית כחברה אפוקליפטית ואלימה.

ב-2008 זכה בפרס האקדמיה התשיעי שלו, על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול".

ב-2009 זכה בפרס אופיר על מפעל חיים.‏‏[8]

העשור השני של המאה ה-21

קיבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע הישראלי בפסטיבל חיפה 2011. [9]

ב-2011 הצטלם דיין לסרטו של ויקטור בראון, "פיניטה לה קומדיה", אודות המלחין לודוויג ואן בטהובן.

בפברואר 2012 יצא לבתי הקולנוע הסרט "ד"ר פומרנץ" בכיכובו ובבימויו של דיין, אשר הפך לסרטו האחרון.

בדצמבר 2012 שודרה בערוץ 8 הסדרה האוטוביוגרפית התיעודית של דיין, "החיים כשמועה", בת 3 פרקים. הסדרה שודרה בראשית 2013 גם בערוץ 10, אשר היה שותף בהפקתה. הסדרה, אותה גם מקריין דיין, זכתה לשבחי הביקורות.

ב-1 במאי 2014 הלך לעולמו בגיל 68, לאחר שנים שבהן סבל מבריאות לקויה ומהתמכרויות לסמים ותרופות[10].

הובא למנוחות בבית העלמין במושב נהלל. הוא נטמן לא רחוק מקברו של אביו, משה דיין.

מעט לפני מותו, תועד דיין על ידי בנו ליאור דיין במסגרת העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברים+", אשר עלתה לשידור בהוט 3 בנובמבר 2014. כמו כן, התראיין דיין לסדרה התיעודית "חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי" בערוץ הראשון, אשר נקראת על שם סרטו מ-1975 ועלתה לשידור ביוני 2015.

תערוכות ציור[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מספר תערוכות היו לאסי דיין, תערוכה ראשונה התקיימה במועדון של רפי שאולי בתל אביב "המועדון". אחרי 15 שנה לערך התקיימה התערוכה השנייה במועדון לילה בתל אביב בשם "ברקפסט". התערוכה הרביעית התקיימה בשנת 2010 בעין הוד והתערוכה החמישית ה אסי דיין היה בנם של הרמטכ"ל והשר משה דיין והפעילה החברתית רות דיין, נכדו של הפוליטיקאי שמואל דיין ואחיהם של הפוליטיקאית יעל דיין והפסל אודי (אהוד) דיין.

לדיין ארבעה ילדים משלוש נשים: מנישואיו לאהרונה דיין נולדו הגלריסטית עמליה דיין (נולדה 1972), החיה ופעילה בארצות הברית והמסעדן אבנר דיין (נולד 1976), שמתגורר בתאילנד[11]. בעקבות רומן עם האיטלקיה אוגוסטה נוימן, שהתפתח על סט של צילומי סרט איטלקי, נולדה בתו אשת הטלוויזיה אסיה נוימן-דיין (נולדה 1981), המתגוררת באיטליה[12]. מנישואיו לשחקנית קרוליין לנגפורד נולד בנו העיתונאי והסופר ליאור דיין (נולד 1983), שחי בתל אביב.

כמו כן היה נשוי (בנישואים אזרחיים) לתקופה קצרה לסמדר קילצ'ינסקי.

בני דודיו של דיין מצד אביו הם המשורר והפזמונאי יהונתן גפן והאלוף במיל' עוזי דיין.

בחודש יוני 2008 הצטלם דיין בעירום מלא לעיתון ידיעות אחרונות לכתבת מיצג אותה הגדיר "המדינה זה אני", בה הוא השווה בין מצבו הפיזי והנפשי הרע לבין מדינת ישראל. כשבוע לאחר מכן, הזמין דיין את כתב התרבות של ערוץ 10 לצלם בביתו הפרטי את מצבו הבריאותי והכלכלי המתרופף. דיין הצטלם על מיטתו ללא חולצה כאשר מסביבו יש לכלוך רב, שיניו התותבות מורכבות בצורה מרושלת, צלקת מניתוח גב שעבר צולמה מקרוב ושאריות אבקת קוקאין מונחות על קצה חוטמו. הראיון עורר רעש ציבורי בעיקר סביב השאלה האם ערוץ 10 היה צריך לנצל את מצבו של דיין לטובת מדרוג טוב יותר. בערוץ טענו כי דיין הזמין את הראיון על מנת שיעזרו לו ושבעקבות הראיון עמו, ארגוני האמנים ומשרד התרבות מחפשים דרכים לעזור לדיין.

בחודש מרץ 2009 נעצר דיין על ידי המשטרה בחשד שתקף את בת זוגו קרן אלן, ובתחילת מאי החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית בחוותו של כושי רימון. לאחר פחות מיממה, עצרה אותו המשטרה שנית בחשד שהפר את הצו וניסה ליצור קשר עם בת זוגו לשעבר. בספטמבר אותה שנה החליט בית המשפט לסיים את מעצר הבית. ב-11 באוקטובר נגזרה על דיין שנת מאסר על תנאי, לאחר שהורשע בתקיפה ואיומים.

פילמוגרפיה

שנות השישים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] "נאהבים לנצח" (1969) – שחקן קולנוע "חמישה ימים בסיני" (1969) – שחקן קולנוע "סיירים" (1967) – שחקן קולנוע "הוא הלך בשדות" (1967) – שחקן קולנוע

שנות השבעים

"שלאגר" (1979) – במאי, תסריטאי ופזמונאי "רגעים" (1979) – שחקן קולנוע "קשר האורניום" (1978) – שחקן קולנוע "מבצע יונתן" (1977) – שחקן קולנוע "המכירה הכללית" (1976) – שחקן קולנוע "גבעת חלפון אינה עונה" (1976) – במאי, תסריטאי ופזמונאי "איזה יופי של צרות!" (1976) – במאי ותסריטאי "חגיגה לעיניים" (1975) – במאי ותסריטאי "שלושה ואחת" (1974) – שחקן קולנוע "הזמנה לרצח" (1973) – במאי ותסריטאי "חצי חצי" (1971) – תסריטאי ושחקן קולנוע "הבטחה עם שחר" (1971) – שחקן קולנוע "השמלה" (1970) – שחקן קולנוע "מותו של יהודי" (1970) – שחקן קולנוע שנות השמונים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] "הינשוף" (1988) – שחקן קולנוע "פוטו רומן" (1988) – תסריטאי "הטוב הרע והלא נורא" (1986) – במאי, תסריטאי ושחקן קולנוע "הקרב על הוועד" (1986) – תסריטאי "מחץ הדלתא" (1986) – שחקן קולנוע "עד סוף הלילה" (1985) – שחקן קולנוע "בנות" (1985) – תסריטאי "מאחורי הסורגים" (1984) – שחקן קולנוע "מירי" (1983) – שחקן קולנוע "בחינת בגרות" (1983) – במאי ותסריטאי "מלך ליום אחד" (1980) – במאי ותסריטאי "עם ישראל חי" (1981) – במאי ותסריטאי "האיש שבא לקחת" (1981) – שחקן קולנוע שנות התשעים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] "כאילו כלום לא קרה" (1999) – שחקן קולנוע "המדריך לכיסוי תחת" (סרט טלוויזיה קצר, 1998) – במאי, תסריטאי ושחקן "מר באום" (1997) – במאי, תסריטאי ושחקן קולנוע "אין שמות על הדלתות" (1997) – שחקן קולנוע "לוויתן בחוף שרתון" (1997) – שחקן טלוויזיה "בן-גוריון" (1997) – שחקן קולנוע "זיכרון דברים" (1995) – שחקן קולנוע "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995) – במאי ותסריטאי "החיים על פי אגפא" (1991) – במאי ותסריטאי "זמן אמת" (1991) – שחקן קולנוע העשור הראשון של המאה ה-21[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] "מסודרים" (2007, הופעת אורח) – שחקן טלוויזיה "רק כלבים רצים חופשי" (2007) – תסריטאי "מדוזות" (2007) – שחקן קולנוע "חופשת קיץ" (2007) – שחקן קולנוע "הדברים שמאחורי השמש" (2006) – שחקן קולנוע "פרשת השבוע" (2006) – שחקן טלוויזיה "למראית עין" (2006) – שחקן קולנוע "בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2006) – שחקן קולנוע "בטיפול" (2005, 2008) – שחקן טלוויזיה "מדורת השבט" (2004) – שחקן קולנוע "אסתי המכוערת" (2004) – שחקן טלוויזיה "הבשורה על פי אלוהים" (2004) – במאי, תסריטאי ושחקן קולנוע "שתיקת הצופרים" (2003) – שחקן טלוויזיה "בנות בראון" (2002) – שחקן טלוויזיה "השיבה מהודו" (2002) – שחקן קולנוע "אודות המוניטין" (2001) – שחקן קולנוע "זמזום" (2001) – שחקן קולנוע "ההסדר" (2000) – שחקן קולנוע העשור השני של המאה ה-21[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] "החיים כשמועה" (2012) מיני-סדרת טלוויזיה אוטוביוגרפית "ד"ר פומרנץ" (2012) – במאי, תסריטאי ושחקן ראשי "פיניטו לה קומדיה" (2012) - שחקן ראשי

בין הסרטים הבולטים שכתב וביים דיין, נמנים: קומדיות הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר" וטרילוגיית המופת המקאברית שלו משנות ה-90 "החיים על פי אגפא", אשר העבירה ביקורת על החברה הישראלית ואלימות, "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום".

דיין זכה בפרסים רבים על סרטיו ומחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר – שמונה פרסים: 3 לתסריט, 1 לבימוי, 2 לשחקן ראשי, 1 לשחקן משנה ו-1 למפעל חיים. זכה גם בשני פרסי אקדמיה לטלוויזיה על משחק ראשי בדרמת הטלוויזיה "בטיפול".

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 תחילת דרכו 1.2 שנות השבעים 1.3 שנות השמונים והתשעים 1.4 העשור הראשון של המאה ה-21 1.5 העשור השני של המאה ה-21 2 תערוכות ציור 3 חיים אישיים 4 אילן יוחסין 5 פילמוגרפיה חלקית 5.1 שנות השישים 5.2 שנות השבעים 5.3 שנות השמונים 5.4 שנות התשעים 5.5 העשור הראשון של המאה ה-21 5.6 העשור השני של המאה ה-21 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים ביוגרפיה תחילת דרכו אסף דיין נולד בשנת 1945 בנהלל, לרות ומשה דיין. בגיל 14 פרסם שירה ברבעון "קשת" של אהרן אמיר. בגיל 15 הוציא ספר שירה "אוטוביוגרפיה זמנית". בשנת 1962 נעצר בקפריסין ונדון לחודש מאסר על שנשא אקדח (שלקח מאביו), ודרכון מזויף של אחיו הגדול, יחד עם חברו משה הורביץ שנשא דרכון מזויף,[1] הם ישבו בכלא בניקוסיה, וכעבור שבועיים שוחררו.[2]

עם גיוסו לצה"ל התנדב לסיירת מטכ"ל, אך במהרה נשר ממסלול ההכשרה ועבר לצנחנים‏[3] ושובץ בגדוד 890‏.[4] בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, השתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה ועבר קורס מ"כים חי"ר. לאחר שחרורו מצה"ל למד במשך שנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. את הקריירה הקולנועית שלו החל ב-1964, כשאחותו, יעל, הזמינה אותו לחזות בתהליך צילום הסרט "זורבה היווני", שבוים על ידי בן זוגה באותה עת, מייקל קקויאניס, בכרתים. במהלך הצילומים לוהק אסי דיין לתפקיד ניצב בסרט (ללא מזכה).[5]

דיין נחשב אוטודידקט בתחומו, כאשר ללא הכשרה כלשהי נמנה עם השחקנים והבמאים המובילים בישראל. את דרכו הקולנועית החל דיין כשחקן בסרטים מהז'אנר הלאומי הרואי, בתפקיד הצבר, יפה התואר והמעלות. הוא שיחק את לוחם הפלמ"ח אורי בסרט "הוא הלך בשדות" (1967), סרט שנעשה על פי ספרו של משה שמיר ונחשב לאחד הסרטים המשמעותיים בז'אנר. הכריזמה והייחוס של דיין, והפופולריות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, זימנו לו גם תפקידים ראשיים בסרטים זרים, בהם "נאהבים לנצח" (1969) של ג'ון יוסטון. דיין כיכב בסרט לצד בתו של יוסטון, אנג'ליקה, בתפקידה הראשון בקולנוע. ב-1970 כיכב בסרט "הבטחה עם שחר" בבימויו של ז'ול דאסן.

שנות השבעים

אסי דיין ואקים טמירוף ביפו העתיקה, על סט הצילומים של הסרט הישראלי-צרפתי "מותו של יהודי" ב-10 בפברואר 1970, היה נוכח במתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן: דיין היה בין נוסעי מטוס אל-על שהיו בדרכם מלוד ללונדון, ועצרו בחניית הביניים במינכן. בהיותם באוטובוס שהוביל אותם מבית הנתיבות למטוס, תקפו שלושה מחבלים את האוטובוס, בנשק אוטומטי ורימוני יד. הקברניט, אורי כהן הסתער על המחבלים ומנע אסון גדול בהרבה. אדם אחד נהרג ו-11 נפצעו, בהם השחקנית חנה מרון.[6] במלחמת יום הכיפורים לחם כאיש מילואים בגדוד מרגמות 332, אשר היה גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים הסדירה. דיין לחם בקרבות בחזית הדרום, בין היתר בראס סודר כנגד כוחות הארמייה המצרית השלישית.[7]

אסי דיין (משמאל) עם יהורם גאון על סט הסרט "מבצע יונתן" (1977) מתוך המשחק, הגיע דיין לכתיבה ולהפקה ובהמשך לכיסא הבמאי. סרטו הראשון "הזמנה לרצח" (1973), סרט משטרה תל אביבי ומעט סוריאליסטי, היה סרט חריג בזמנו, ובו נמצאים כמה מהמאפיינים של אסי דיין הבמאי המאוחר, וכך גם סרטו הבא, "חגיגה לעיניים" (1975), סיפור קיומי על משורר המחליט להתאבד. לאחר מכן פנה דיין לז'אנר הבורקס הפופולרי וביים את הקומדיות "יופי של צרות" (1976), "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1979) ו"מלך ליום אחד" (1980). בסרטים אלה ניכרת יכולת הכתיבה של דיין, המשלבת גבוה בנמוך ומפרקת מוסכמות תרבותיות באמצעות אבסורדים מילוליים (משפטים כמו "שום צבא בעולם לא יעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה", גבעת חלפון אינה עונה). בסרטים אלה ניכרים אזכורים תרבותיים רבים, מאפיין מרכזי ביצירתו של דיין (לדוגמה, ב"שלאגר", מנחם זילברמן החנון לוקח את עופרה חזה לסרט שנקרא "רוקמת הגטקס", פרפראזה על סרט האיכות "רוקמת התחרה", או כאשר סרג'יו קונסטנצה הרומני מ"גבעת חלפון אינה עונה", ששם משפחתו הוא שם עיר ברומניה, שואל את ויקטור חסון "איזה חוב", ויקטור עונה לו "איזה חוב, חוב השנהב"). "גבעת חלפון אינה עונה" (שם הסרט הוא פאראפראזה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט ציוני משנת 1955), בהשתתפות שלישיית הגשש החיוור, קומדיה של טעויות הממוקמת בבסיס צבאי שעל הגבול המצרי, שבה מתחיל אסי דיין לבוא חשבון עם המורשת של אביו, משה דיין, הפך עם חלוף הזמן לסרט פולחן.

שנות השמונים והתשעים בשנות השמונים המשיך דיין עם קומדיה פוליטית, "עם ישראל חי" (1981), דרמת נעורים, "בחינת בגרות" (1983) וקומדיית פשע, "הטוב, הרע והלא נורא" (1986).

ב-1992 יצא סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא". סרט זה נחשב לסרטו הטוב ביותר של דיין, ולאחד הסרטים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי.[8][9] הסרט מתאר לילה בפאב תל אביבי שהוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הדמויות המבקרות בפאב, המנוהל בידי דמותה של גילה אלמגור, מייצגות לא רק את החברה הישראלית אלא את רפרטואר הדימויים והסטריאוטיפים של הקולנוע הישראלי, החל מהחייל האמיץ, עבור במזרחי הדפוק, עד הערבי האכזר. הסרט הופך את המוסכמות הללו על פניהן באופן בוטה ומלאכותי, היפר קולנועי. בסרט זה מתבטא במלואו החשבון של דיין עם המורשת המיליטנטית של אביו ועם הדמויות שהוא עצמו גילם בסרטים כמו "הוא הלך בשדות" ו"מבצע יונתן" (1977). הסרט מצולם בשחור לבן, ומסתיים בצבע, והוא נחשב לסרט המסיים תקופה בקולנוע הישראלי ופותח תקופה חדשה, שהחלה בשנות התשעים ונמשכת עד היום.

ב-1995 ביים דיין את הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה" (שוב פאראפראזה, הפעם על "חשמלית ושמה תשוקה"), שהוא מעין סרט המשך ל"החיים על פי אגפא", הפעם קומדיה קיומית העוסקת בשלוש הדמויות של המזרחיים מתוך "אגפא". ב-1997 דיין ביים את "מר באום" וגם מככב בתפקיד הראשי, סרט על אדם שנשארו לו 92 דקות לחיות, וכזה אורכו של הסרט. שלושת הסרטים האלה מוכרים גם כ"טרילוגיה של דיין", והם ממקמים אותו כאחד הבמאים הבולטים והמשמעותיים בקולנוע הישראלי.

דיין פרסם ב-1989 את הספר "תוכן העניינים" שניבא את הירצחו של מאיר כהנא, וכן את ספר השירים "שם של ספר שירים" ואת "כותב שורות אלו", שבו קיבץ מבחר ממאמרים שפרסם במהלך השנים בעיתונות הכתובה. במאמרים כתב דיין באופן שנון ומשעשע חוויות מחייו הפרטיים, את עמדותיו הבלתי מחמיאות כלפי אישים ואושיות בתרבות הישראלית, וגם את סיפור התמכרותו לקוקאין. הרומן, על-אף שזכה לביקורות מרשימות[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור], נמכר בעותקים ספורים והורד מהמדפים. גם מהדורתו השנייה לא זכתה להצלחה מסחרית.

העשור הראשון של המאה ה-21

אסי דיין בתפקיד בטהובן בסרטו של ויקטור בראון "פיניטה לה קומדיה" ב-2004 דיין ביים את "הבשורה על פי אלוהים", הממשיך את הכיוון הביקורתי והקיומי של הטרילוגיה, אך באופן פחות חד. בסרט לקח על עצמו דיין לגלם את דמותו של אלוהים, המנסה להביא את בשורת הגאולה באמצעות ישו בסוף המילניום. הסרט לא זכה להצלחה גדולה, וירד בתוך זמן קצר מהאקרנים.

במשך השנים המשיך דיין לשחק בתפקידים רבים בסרטים (ביניהם "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "מדורת השבט"), סדרות ותוכניות טלוויזיה (ביניהן "בנות בראון", "בטיפול" ו"קרוב לוודאי"). בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים", שעסקה במלחמת יום הכיפורים, גילם אסי דיין את דמותו של אביו, משה דיין.

דיין כתב כאמור גם פזמונים רבים, ששימשו בעיקר שירי נושא לסרטיו והפכו ללהיטים גדולים ברבות השנים, ובהם "שיר הפרחה" (שלאגר), ו"במקום הזה" (החיים על אגפא).

ב-1 ביוני 2006 אושפז דיין במצב קל בבית החולים "איכילוב" בתל אביב לאחר שהזריק לעצמו מנת יתר של קוקאין בדירת בנו, ליאור, עמו התגורר באותה תקופה. זאת לאחר חרושת שמועות ארוכת-טווח בדבר היותו צרכן-סמים. באותו החודש הצטרף לתוכנית הרצועה בתפקיד אורח.

דיין זכה בפרסים רבים על עשייתו הקולנועית, בין היתר בפרס הבמאי והתסריטאי על "החיים על פי אגפא" (1992), כשהסרט עצמו גורף את מרבית פרסי אופיר, ובכלל זה את פרס הסרט הטוב ביותר, בפרס התסריטאי על "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1994, בפרס התסריטאי והשחקן על "מר באום" (1997), ובפרס שחקן המשנה על "בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2005).

בספטמבר 2006 זכה דיין פעמיים בתוך יומיים רצופים בפרס השחקן הטוב ביותר; מהאקדמיה לטלוויזיה על תפקידו בסדרה "בטיפול" בה הוא מגלם את דמותו של הפסיכולוג ראובן דגן, ויום לאחר מכן, מהאקדמיה לקולנוע על תפקידו בסרט "הדברים שמאחורי השמש". הוא זכה לשבחים רבים גם על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול" שעלתה בראשית 2008, ושעליה קיבל שוב את פרס השחקן הטוב ביותר בסדרת טלוויזיה דרמטית, ועל משחקו בסרט "חופשת קיץ", שבו גילם רב קנאי הנאלץ להתמודד עם מות בנו בתאונה טראגית ועם משבר האמונה שבא בעקבותיו.

ביולי 2006 השתתף בצילומי תוכנית המציאות "פעם בחיים" (שעלתה באוקטובר) יחד עם בנו ליאור, שבה שהו יותר משבוע בחוות בריאות בגליל.

דיין כתב תסריט עבור סרט המשך ל"גבעת חלפון אינה עונה", אך פטירתו של ישראל פוליאקוב בסוף אוקטובר 2007, כחודשיים לפני מועד תחילת הצילומים, מנעה באופן מעשי את יצירתו של הסרט. על אף שהצהיר עם מותו של פולי כי התסריט ייגנז ולא יצא לפועל, אמר דיין מספר חודשים לאחר מכן כי אין הוא פוסל את האפשרות כי הסרט יופק לבסוף. ב-2007 יצא הסרט "רק כלבים רצים חופשי" שארנון צדוק ביים לפי תסריט ישן של דיין שעובד על ידי צדוק, המדמה את החברה הישראלית כחברה אפוקליפטית ואלימה.

ב-2008 זכה בפרס האקדמיה התשיעי שלו, על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול".

ב-2009 זכה בפרס אופיר על מפעל חיים.[10]

העשור השני של המאה ה-21

לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אסי דיין בתל אביב

קברו של אסי דיין בבית הקברות של נהלל קיבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע הישראלי בפסטיבל חיפה 2011. [11]

ב-2011 הצטלם דיין לסרטו של ויקטור בראון, "פיניטה לה קומדיה", אודות המלחין לודוויג ואן בטהובן. הסרט יצא לבתי הקולנוע באוקטובר 2018.

בפברואר 2012 יצא לבתי הקולנוע הסרט "ד"ר פומרנץ" בכיכובו ובבימויו של דיין, אשר הפך לסרטו האחרון.

בדצמבר 2012 שודרה בערוץ 8 הסדרה האוטוביוגרפית התיעודית של דיין, "החיים כשמועה", בת 3 פרקים. הסדרה שודרה בראשית 2013 גם בערוץ 10, אשר היה שותף בהפקתה. הסדרה, אותה גם מקריין דיין, זכתה לשבחי הביקורות.

בשנת 2012 יצא לאור ספר שיריו השלישי "...אבל אהבה!", בהוצאת אבן חושן.[12]

ב-1 במאי 2014 הלך לעולמו בגיל 68, לאחר שנים שבהן סבל משלל בעיות בריאות, בהן השמנת יתר והתמכרויות לסמים, סיגריות ותרופות.[13] באותו היום צולם סרטו האחרון, סרט קצר שכתב לפרויקט "מכתב אהבה לקולנוע", דיין היה אמור להגיע להצטלם לסרט באותו היום, לבסוף הוחלט להמשיך ולצלם את הסרט.

הובא למנוחות בבית העלמין במושב נהלל. הוא נטמן לא רחוק מקברו של אביו, משה דיין.

מעט לפני מותו, תועד דיין על ידי בנו ליאור דיין במסגרת העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברים+", אשר עלתה לשידור בהוט 3 בנובמבר 2014. כמו כן, התראיין דיין לסדרה התיעודית "חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי" בערוץ הראשון, אשר נקראת על שם סרטו מ-1975 ועלתה לשידור ביוני 2015.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו התגורר אסי דיין בשנותיו האחרונות, בשדרות נורדאו 81.

בשנת 2018 יצא לאור בהוצאת אבן חושן הספר "משורר לשעבר מנסה לשחזר" - פואמה שכתב דיין והובאה לדפוס בידי יורם כסלו.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.[14]

תערוכות ציור

ציור שצייר אסי דיין בשנת 1986 מספר תערוכות היו לאסי דיין, תערוכה ראשונה התקיימה במועדון של רפי שאולי בתל אביב "המועדון". אחרי 15 שנה לערך התקיימה התערוכה השנייה במועדון לילה בתל אביב בשם "ברקפסט". התערוכה הרביעית התקיימה בשנת 2010 בעין הוד והתערוכה החמישית התקיימה בשנת 2012 בגלריה בתל אביב בשם "ארסוף".

חיים אישיים אסי דיין היה בנם של הרמטכ"ל והשר משה דיין והפעילה החברתית רות דיין, נכדו של הפוליטיקאי שמואל דיין ואחיהם של הפוליטיקאית יעל דיין והפסל אודי (אהוד) דיין.

לדיין ארבעה ילדים משלוש נשים: מנישואיו לאהרונה דיין נולדו הגלריסטית עמליה דיין (נולדה 1972), החיה ופעילה בארצות הברית והמסעדן אבנר דיין (נולד 1976), שמתגורר בתאילנד.[15] בעקבות רומן עם האיטלקיה אוגוסטה נוימן, שהתפתח על סט של צילומי סרט איטלקי, נולדה בתו אשת הטלוויזיה אסיה נוימן-דיין (נולדה 1981), המתגוררת באיטליה.[16] מנישואיו לשחקנית קרוליין לנגפורד נולד בנו העיתונאי והסופר ליאור דיין (נולד 1983), שחי בתל אביב.

כמו כן היה נשוי (בנישואים אזרחיים) לתקופה קצרה לסמדר קילצ'ינסקי.[17]

בחודש יוני 2008 הצטלם בעירום מלא לעיתון ידיעות אחרונות לכתבת מיצג אותה הגדיר "המדינה זה אני", בה הוא השווה בין מצבו הפיזי והנפשי הרע לבין מדינת ישראל. כשבוע לאחר מכן, הזמין את כתב התרבות של ערוץ 10 לצלם בביתו הפרטי את מצבו הבריאותי והכלכלי המתרופף. דיין הצטלם על מיטתו ללא חולצה כאשר מסביבו יש לכלוך רב, שיניו התותבות מורכבות בצורה מרושלת, צלקת מניתוח גב שעבר צולמה מקרוב ושאריות אבקת קוקאין מונחות על קצה חוטמו. הראיון עורר רעש ציבורי בעיקר סביב השאלה האם ערוץ 10 היה צריך לנצל את מצבו של דיין לטובת מדרוג טוב יותר. בערוץ טענו כי דיין הזמין את הראיון על מנת שיעזרו לו ושבעקבות הריאיון עמו, ארגוני האמנים ומשרד התרבות מחפשים דרכים לעזור לדיין.

בחודש מרץ 2009 נעצר דיין על ידי המשטרה בחשד שתקף את בת זוגו קרן אלן, ובתחילת מאי החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית בחוותו של כושי רימון. לאחר פחות מיממה, עצרה אותו המשטרה שנית בחשד שהפר את הצו וניסה ליצור קשר עם בת זוגו לשעבר. בספטמבר אותה שנה החליט בית המשפט לסיים את מעצר הבית. ב-11 באוקטובר נגזרה על דיין שנת מאסר על תנאי, לאחר שהורשע בתקיפה ואיומים. פילמוגרפיה חלקית שנות השישים "זורבה היווני" (1964) – שחקן "הוא הלך בשדות" (1967) – שחקן "סיירים" (1967)" – שחקן "נאהבים לנצח" (1969) – שחקן "חמישה ימים בסיני" (1969) – שחקן שנות השבעים "הבטחה עם שחר" (1970) - שחקן "הזמנה לרצח" (1973) - במאי "שלושה ואחת" (1974) - שחקן "שלאגר" (1979) – במאי, תסריטאי ופזמונאי "רגעים" (1979) – שחקן "קשר האורניום" (1978) – שחקן "מבצע יונתן" (1977) – שחקן "המכירה הכללית" (1976) – שחקן "גבעת חלפון אינה עונה" (1976) – במאי, תסריטאי ופזמונאי "איזה יופי של צרות!" (1976) – במאי ותסריטאי "חגיגה לעיניים" (1975) – במאי ותסריטאי "חצי חצי" (1971) – תסריטאי ושחקן "השמלה" (1970) – שחקן "מותו של יהודי" (1970) – שחקן שנות השמונים "אירית עירית" (1985) שותף בכתיבת התסריט עם נפתלי אלטר "הינשוף" (1988) – שחקן "פוטו רומן" (1988) – תסריטאי "הטוב הרע והלא נורא" (1986) – במאי, תסריטאי ושחקן "הקרב על הוועד" (1986) – תסריטאי "מחץ הדלתא" (1986) – שחקן "עד סוף הלילה" (1985) – שחקן "בנות" (1985) – תסריטאי "מאחורי הסורגים" (1984) – שחקן "מירי" (1983) – שחקן "בחינת בגרות" (1983) – במאי ותסריטאי "מלך ליום אחד" (1980) – במאי ותסריטאי "עם ישראל חי" (1981) – במאי ותסריטאי "האיש שבא לקחת" (1981) – שחקן שנות התשעים "החיים על פי אגפא" (1991) – במאי ותסריטאי "זמן אמת" (1991) – שחקן "מנת יתר" (1993) - תסריטאי "זיכרון דברים" (1995) – שחקן "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995) – במאי ותסריטאי "מר באום" (1997) – במאי, תסריטאי ושחקן "אין שמות על הדלתות" (1997) – שחקן "לוויתן בחוף שרתון" (1997) – שחקן "בן-גוריון" (1997) – שחקן "המדריך לכיסוי התחת" (סרט טלוויזיה קצר, 1998) – במאי, תסריטאי ושחקן "כאילו כלום לא קרה" (1999) – שחקן העשור הראשון של המאה ה-21 "ההסדר" (2000) – שחקן "זמזום" (2001) – שחקן "אודות המוניטין" (2001) – שחקן "בנות בראון" (2002) – שחקן "השיבה מהודו" (2002) – שחקן "שתיקת הצופרים" (2003) – שחקן טלוויזיה "חלומו של הנרי" (2003) הופעת אורח - שחקן "מדורת השבט" (2004) – שחקן "אסתי המכוערת" (2004) – שחקן "הבשורה על פי אלוהים" (2004) – במאי, תסריטאי ושחקן "בטיפול" (2005, 2008) – שחקן טלוויזיה "הדברים שמאחורי השמש" (2006) – שחקן "פרשת השבוע" (2006) – שחקן טלוויזיה "למראית עין" (2006) – שחקן "בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2006) – שחקן "מסודרים" (2007, הופעת אורח) – שחקן "רק כלבים רצים חופשי" (2007) – תסריטאי "מדוזות" (2007) – שחקן "חופשת קיץ" (2007) – שחקן העשור השני של המאה ה-21 "החיים כשמועה" (2012) מיני-סדרת טלוויזיה אוטוביוגרפית - קריין "ד"ר פומרנץ" (2012) – במאי, תסריטאי ושחקן "פיניטו לה קומדיה" (2019) - שחקן (הסרט היה בשלבי הפקה מספר שנים ויצא לאקרנים לאחר מותו של דיין) קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אסי דיין ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אסי דיין MusicBrainz Logo 2016.svg אסי דיין , באתר MusicBrainz (באנגלית) Discogs.png אסי דיין , באתר Discogs (באנגלית) אסי דיין , באתר בית לזמר העברי IMDB Logo 2016.svg אסי דיין , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) אסי דיין , באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי Allmovie Logo.png אסי דיין , באתר AllMovie (באנגלית) קטע קול גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לאסי דיין , בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה מר נפש - הבלוג של אסי דיין

באתר תפוז אסי דיין , ב"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" אסי דיין , ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה" אסי דיין , ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" הספרים של אסי דיין , באתר "סימניה" גלעד אמיליו שנקר, ריאיון עם אסי דיין , בתוכנית "חי בסרט", בערוץ חינוכית ראשונים בעולם באתר יו טיוב, 26 בדצמבר 2013 אסי דיין - באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן מילות שירים שכתב אסי דיין

אתר שירונט דבורית שרגל, מהבוידעם: אני מראיינת את אסי דיין , בבלוג ולווט אנדרגראונד, אוגוסט 2005 רותה קופפר, הוא הלך לטיפול , באתר הארץ, 25 באוגוסט 2005 איתמר הנדלמן בן כנען, ‏בסחרור: ריאיון עם אסי דיין , באתר "Time Out ישראל", 16 במרץ 2006 יהודה שוחט, אסי דב , באתר nrg‏, 4 ביוני 2006 יועד קדרי, די, דיין, דיינו , באתר העין השביעית, 27 באוגוסט 2008 ynet, חיים. נקודה , באתר ynet, 27 בפברואר 2009 שגיא בניטה, עכבר העיר אונליין, אסי דיין חוזר לשגרה , באתר הארץ, 22 באוקטובר 2009 ספי קרופסקי, אסי דיין רוצה לבשר לכם: האינטרנט זה הדבר הגדול הבא , באתר הארץ, 8 ביוני 2010 נירית אנדרמן, דוקטור פומרנץ ומר דיין: אסי דיין מספר על סרטו החדש העוסק בהתאבדות , באתר הארץ, 14 בדצמבר 2010 דגן ואלד, עכבר העיר אונליין, אסי דיין: שר הבטחון של מדינת תל אביב , באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011 אורי קליין, ד"ר דיין ומר אסי , באתר הארץ, 16 בפברואר 2012 יובל גלעד, אסי דיין - סדנת צפייה וכתיבה: על הקולנוע האקסיסטנציאליסטי של דיין , 9 באפריל 2012. החיים כשמועה , באתר ynet קובץ וידאו סמדר שילוני, "החיים כשמועה" על אסי דיין: טוב להכיר מחדש , באתר ynet, 25 בדצמבר 2012 מיה סלע, תולדות הריקבון של אסי דיין ושל כולנו , באתר הארץ, 27 בדצמבר 2012 חגית גינזבורג‏, "הישראלי הממוצע הוא אידיוט ודעתן": אסי דיין בריאיון לקראת הסדרה התיעודית עליו , באתר וואלה! NEWS‏, 11 בינואר 2013 אייל לוי, "החיים כשמועה": אסי דיין ללא מעצורים , באתר nrg‏, 14 בינואר 2013 קובי מידן מראיין את אסי דיין , בתוכנית "חוצה ישראל" של הטלוויזיה החינוכית, באתר YouTube‏ סרטונים מתן שירם, ‏אסי דיין: "אין עוד מי שכותב תסריטים כמוני" , באתר גלובס, 25 בינואר 2013 רוני קובן, ‏"אני לא מפחד מהמוות, רק מהשנייה שבה אתה מת" , באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 במאי 2014‏ קובץ וידאו הארץ, חיי ושקרים אחרים: במלאת שנה למותו, "גלריה שישי" חושף את הספר הלא גמור של אסי דיין , באתר הארץ, 30 באפריל 2015 אסי דיין מציג: הטוב, הרע והמפואר , באתר ישראל היום, 19 ביוני 2015 אסי דיין: התמונות, המכתבים והשירים הגנוזים , באתר הספרייה הלאומית, ינואר 2018 יותם ראובני, "משורר לשעבר מנסה לשחזר": כשאסי דיין חזר לכתוב שירה שופעת הברקות , באתר הארץ, 25 ביוני 2018 קטע קול החיים ע"פ אגפא: אסי דיין ממציא קולנוע ישראלי חדש : פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת. אורחת: גילה אלמגור אסי דיין , באתר "Find a Grave" (באנגלית) אסי דיין , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) עם מותו אסי דיין: ראיונות טלוויזיוניים נבחרים , באתר הארץ, 1 במאי 2014 מרט פרחומובסקי‏, די דיינו: על הקריירה הקולנועית העשירה של אסי דיין , באתר וואלה! NEWS‏, 1 במאי 2014 קובץ וידאו אורי קליין, הסוף, ההתחלה והנצח על פי אסי דיין , באתר הארץ, 1 במאי 2014 nrg תרבות, פילמוגרפיה פורצת דרך: המורשת של אסי דיין , באתר nrg‏, 1 במאי 2014 קובץ וידאו מערכת ערוץ התרבות, ‏גאון מיוסר: סיפור חייו של אסי דיין , באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 במאי 2014‏ קובץ וידאו תרבות ובידור נענע10, אסי דיין: הסרטים הגדולים , באתר של "רשת 13", 1 במאי 2014 (במקור, מאתר "nana10") קובץ וידאו דניאל שירין, עכבר העיר אונליין, גילה אלמגור: "השריטות של אסי דיין היו חלק מהגאונות שלו" , באתר הארץ, 1 במאי 2014 קובץ וידאו עידו רוזן, פרידה מאסי דיין: תוכנית מיוחדת לציון שלושים למותו , בגלי צה"ל, 31 במאי 2014 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%99_%D7%93%D7%99%D7%99...