Anton Rubinstein

Anton Grigorevich Rubinstein (Russian: Анто́н Григо́рьевич Рубинште́йн, tr. Anton Grigor'evič Rubinštejn) (November 28 [O.S. November 16] 1829 – November 28 1894) was a Russian pianist, composer and conductor who became a pivotal figure in Russian culture when he founded the Saint Petersburg Conservatory. He was the elder brother of Nikolai Rubinstein who founded the Moscow Conservatory (but was not related to the later Polish pianist Arthur Rubinstein (1887–1982)).

As a pianist, Rubinstein ranks amongst the great 19th-century keyboard virtuosos. He became most famous for his series of historical recitals—seven enormous, consecutive concerts covering the history of piano music. Rubinstein played this series throughout Russia and Eastern Europe and in the United States when he toured there.

Although best remembered as a pianist and educator (most notably in the latter as the composition teacher of Pyotr Ilyich Tchaikovsky), Rubinstein was also a prolific composer throughout much of his life. He wrote 20 operas, the best known of which is The Demon. He also composed a large number of other works, including five piano concertos, six symphonies and a large number of solo piano works along with a substantial output of works for chamber ensemble.

Rubinstein was born to Jewish parents in the village of Vikhvatinets in the district of Podolsk, Russia (now known as Ofatinți in Transnistria, Republic of Moldova), on the Dniestr River, about 150 kilometers northwest of Odessa. Before he was 5 years old, his paternal grandfather ordered all members of the Rubinstein family to convert from Judaism to Russian Orthodoxy. Although he was raised as a Christian, Rubinstein would later become an atheist.

He quotes : "Russians call me German, Germans call me Russian, Jews call me a Christian, Christians a Jew. Pianists call me a composer, composers call me a pianist. The classicists think me a futurist, and the futurists call me a reactionary. My conclusion is that I am neither fish nor fowl—a pitiful individual".

Anton Rubinstein, Gedankenkorb (1897)

Rubinstein's father opened a pencil factory in Moscow. His mother, a competent musician, began giving him piano lessons at five, until the teacher Alexander Villoing heard and accepted Rubinstein as a non-paying student. Rubinstein made his first public appearance at a charity benefit concert at the age of nine. Later that year Rubinstein's mother sent him, accompanied by Villoing, to Paris where he sought unsuccessfully to enroll at the Paris Conservatoire.

Rubinstein and Villoing remained in Paris for a year. In December 1840, Rubinstein played in the Salle Érard for an audience that included Frédéric Chopin and Franz Liszt. Chopin invited Rubinstein to his studio and played for him. Liszt advised Villoing to take him to Germany to study composition; however, Villoing took Rubinstein on an extended concert tour of Europe and Western Russia. They finally returned to Moscow in June 1843. Determined to raise money to further the musical careers of both Anton and his younger brother Nikolai, their mother sent Rubinstein and Villoing on a tour of Russia, following which the brothers were dispatched to Saint Petersburg to play for Tsar Nicholas I and the Imperial family at the Winter Palace. Anton was 14 years old; Nikolai was eight.

Berlin

In spring 1844, Rubinstein, Nikolai, his mother and his sister Luba travelled to Berlin. Here he met with, and was supported by, Felix Mendelssohn and Giacomo Meyerbeer. Mendelssohn, who had heard Rubinstein when he had toured with Villoing, said he needed no further piano study but sent Nikolai to Theodor Kullak for instruction. Meyerbeer directed both boys to Siegfried Dehn for work in composition and theory.[3]

Word came in the summer of 1846 that Rubinstein's father was gravely ill. Rubinstein was left in Berlin while his mother, sister and brother returned to Russia. At first he continued his studies with Dehn, then with Adolf Bernhard Marx, while composing in earnest. Now 17, he knew he could no longer pass as a child prodigy. He sought out Liszt in Vienna, hoping Liszt would accept him as a pupil. However, after Rubinstein had played his audition, Liszt is reported to have said, "A talented man must win the goal of his ambition by his own unassisted efforts." At this point, Rubinstein was living in acute poverty. Liszt did nothing to help him. Other calls Rubinstein made to potential patrons came to no avail.[4] After an unsuccessful year in Vienna and a concert tour of Hungary, he returned to Berlin and continued giving lessons.[5]

Back to Russia

The Revolution of 1848 forced Rubinstein back to Russia. Spending the next five years mainly in Saint Petersburg, Rubinstein taught, gave concerts and performed frequently at the Imperial court. The Grand Duchess Elena Pavlovna, sister to Tsar Nicholas I, became his most devoted patroness. By 1852, he had become a leading figure in Saint Petersburg's musical life, performing as a soloist and collaborating with some of the outstanding instrumentalists and vocalists who came to the Russian capital.

He also composed assiduously. After a number of delays, including some difficulties with the censor, Rubinstein's first opera, Dmitry Donskoy (now lost except for the overture), was performed at the Bolshoy Theater in St. Petersburg in 1852. Three one-act operas written for Elena Pavlovna followed. He also played and conducted several of his works, including the Ocean Symphony in its original four-movement form, his Second Piano Concerto and several solo works. It was partly his lack of success on the Russian opera stage that led Rubinstein to consider going abroad once more to secure his reputation as a serious artist.

Opening the St. Petersburg Conservatory

The opening of the Saint Petersburg Conservatory, the first music school in Russia and a development from the RMS per its charter, followed in 1862.[11] Rubinstein not only founded it and was its first director but also recruited an imposing pool of talent for its faculty.

The American tour[edit] By 1867, ongoing tensions with the Balakirev camp, along with related matters, led to intense dissension within the Conservatory's faculty. Rubinstein resigned and returned to touring throughout Europe.[15] Unlike his previous tours, he began increasingly featuring the works of other composers. In previous tours, Rubinstein had played primarily his own works.[16]

Anton Rubinstein headstone in Tikhvin Cemetery, Saint Petersburg At the behest of the Steinway & Sons piano company, Rubinstein toured the United States during the 1872–3 season. Steinway's contract with Rubinstein called on him to give 200 concerts at the then unheard-of rate of 200 dollars per concert (payable in gold—Rubinstein distrusted both United States banks and United States paper money), plus all expenses paid. Rubinstein stayed in America 239 days, giving 215 concerts—sometimes two and three a day in as many cities.

Rubinstein wrote of his American experience, "May Heaven preserve us from such slavery! Under these conditions there is no chance for art—one simply grows into an automaton, performing mechanical work; no dignity remains to the artist; he is lost.... The receipts and the success were invariably gratifying, but it was all so tedious that I began to despise myself and my art. So profound was my dissatisfaction that when several years later I was asked to repeat my American tour, I refused pointblank..."

Despite his misery, Rubinstein made enough money from his American tour to give him financial security for the rest of his life. Upon his return to Russia, he "hastened to invest in real estate", purchasing a dacha in Peterhof, not far from Saint Petersburg, for himself and his family.

Later life

Rubinstein continued to make tours as a pianist and give appearances as a conductor. In 1887, he returned to the Saint Petersburg Conservatory with the goal of improving overall standards. He removed inferior students, fired and demoted many professors, made entrance and examination requirements more stringent and revised the curriculum. He led semi-weekly teachers' classes through the whole keyboard literature and gave some of the more gifted piano students personal coaching. During the 1889–90 academic year he gave weekly lecture-recitals for the students. He resigned again—and left Russia—in 1891 over Imperial demands that Conservatory admittance, and later annual prizes to students, be awarded along racial quotas instead of purely by merit. These quotas were effectively to disadvantage Jews. Rubinstein resettled in Dresden and started giving concerts again in Germany and Austria. Nearly all of these concerts were charity benefit events.

Rubinstein also coached a few pianists and taught his only private piano student, Josef Hofmann. Hofmann would become one of the finest keyboard artists of the 20th century.

Despite his sentiments on ethnic politics in Russia, Rubinstein returned there occasionally to visit friends and family. He gave his final concert in Saint Petersburg on January 14, 1894. With his health failing rapidly, Rubinstein moved back to Peterhof in the summer of 1894. He died there on November 20 of that year, having suffered from heart disease for some time.[18]

The former Troitskaya street in Saint Petersburg where he lived is now named after him.

Source http://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Rubinstein

https://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Rubinstein

אנטון גריגורייביץ' רובינשטיין

' (ברוסית: Антон Григорьевич Рубинштейн‏; 28 בנובמבר 1829 - 20 בנובמבר 1894) היה פסנתרן, מלחין ומנצח רוסי ממוצא יהודי. יכולותיו כפסנתרן השתוו לאלו של פרנץ ליסט, והוא נודע כאחד מגדולי הווירטואוזים בפסנתר. רובינשטיין הקים את הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, אשר ביחד עם הקונסרבטוריון של מוסקבה שהוקם על ידי אחיו, ניקולאי רובינשטיין, עזר לביסוס המוניטין והכישרון המוזיקלי באימפריה הרוסית.[1]

תוכן עניינים 1 קורות חיים 1.1 חזרה לרוסיה 1.2 עוד מסע קונצרטים 1.3 פתיחת הקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג 1.4 מסע ההופעות באמריקה 1.5 שנותיו האחרונות 2 קישורים חיצוניים 3 הערות שוליים קורות חיים רובינשטיין נולד להורים ממוצא יהודי בעיירה אורפטינצי (כיום במולדובה) שעל גדות נהר הדניסטר, כמאה וחמישים קילומטרים צפון-מערב לאודסה. טרם יום הולדתו החמישי, הסב מצד אביו דרש מכל בני משפחת רובינשטיין להמיר דתם מיהדות לנצרות האורתודוקסית.

רובינשטיין, שגדל כנוצרי, חי בבית שבו דיברו שלוש שפות - יידיש, רוסית וגרמנית. שנים לאחר מכן, כאשר מילי באלאקירב וחבריו בקבוצת "החמישה" הלאומית קבעו שהמוזיקה שלו אינה "רוסית", ייתכן שרובינשטיין חזר במחשבתו אל ילדותו הרב-לאומית, כאשר כתב על עצמו במחברותיו:

"רוסים קוראים לי גרמני, גרמנים קוראים לי רוסי. יהודים קוראים לי נוצרי, נוצרים קוראים לי יהודי. פסנתרנים רואים בי מלחין, מלחינים רואים בי פסנתרן. קלאסיקנים רואים בי חדשן, חדשנים רואים בי שמרן. אני מגיע למסקנה שאני קירח משני הצדדים - אינדיבידואל מעורר רחמים".

המרת הדת אפשרה לרובינשטיין לנדוד בחופשיות, מה שלא התאפשר ליהודים ברוסיה בזמנו. אביו של רובינשטיין הקים מפעל לייצור עפרונות במוסקבה. אמו, מוזיקאית מוכשרת, החלה לתת לאנטון הצעיר שיעורי פסנתר בגיל חמש. קצב התקדמותו היה מהיר באופן מסחרר. כעבור שנה וחצי, אלכסנדר וילוינג, מורה בכיר לפסנתר במוסקבה, שמע את נגינתו של רובינשטיין הצעיר, וקיבל אותו כתלמיד ללא תשלום. רובינשטיין נתן את הופעתו הפומבית הראשונה בגיל תשע, בקונצרט צדקה בפארק פטרובסקי שבמוסקבה. בהמשך של אותה שנה שלחה אותו אימו, מלווה בווילוינג, להירשם לקונסרבטואר של פריז. המנהל לואיג'י כרוביני סירב לקבלו, ואף לבחון אותו, כיוון שמספר המועמדים שביקשו להירשם לקונסרבטוריון עלה בהרבה על מכסת התלמידים האפשרית.

רובינשטיין ווילוינג נשארו בפריז כשנה. בדצמבר 1840, ניגן רובינשטיין ב- Salle Erard לפני קהל שבו נכחו גם פרדריק שופן ופרנץ ליסט. לאחר הקונצרט, הזמין שופן את רובינשטיין לסטודיו שלו וניגן למענו. ליסט שיבח את רובינשטיין וראה בו יורש, אך המליץ לווילוינג לקחת את רובינשטיין לגרמניה ללמוד הלחנה. במקום ללכת לפי עצתו של ליסט, לקח וילוינג את רובינשטיין למסע קונצרטים נרחב באירופה ובמערב רוסיה, שבמהלכו פגש ילד הפלא את שופן ואת ליסט וכן את בני משפחת הצאר ואת המלכה ויקטוריה.[2] הם חזרו למוסקבה ביוני 1843, לאחר היעדרות של כשלוש שנים וחצי. זמן קצר טרם שובם, ניגן ליסט בסנקט פטרבורג, וחזר על העצה שנתן לווילוינג בפני אמו של רובינשטיין. נחושה בדעתה ללכת אחר עצתו של ליסט, ולתת לאנטון ולאחיו ניקולאי, חינוך מקיף ביסודות המוזיקליים התאורטיים, שלחה אותם עם וילוינג למסע קונצרטים ברחבי רוסיה, כדי לאסוף מספיק כסף עבור הלימודים. בתום המסע, נשלחו לסנקט פטרבורג לנגן לפני הצאר ניקולאי הראשון ומשפחת המלוכה בארמון החורף. אנטון היה בן 14, ניקולאי היה בן 8.

באביב 1844, נסעו אנטון, ניקולאי, אימם ואחותם, לובה, לברלין. שם פגש את פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר. מנדלסון, ששמע את רובינשטיין לראשונה כאשר זה היה במסע הקונצרטים של וילוינג, טען שאנטון אינו זקוק עוד לשיעורי פסנתר, אך שלח את ניקולאי לתיאודור קולאק להמשך לימודים. מאיירבר הפנה את שני האחים לזיגפריד דן ללימודי הלחנה ותאוריה. נוסף על לימודי המוזיקה, כומר יווני-אורתודוקסי הדריך את שני האחים ביסודות הקטכיזם והדקדוק הרוסי. השיעורים הלא-מוזיקליים לא האריכו ימים. אף-על-פי-כן, רובינשטיין המשיך להעשיר את עולמו התרבותי והאמנותי. הוא שלט ברוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית על בוריין, ויכול היה לקרוא ספרות ספרדית ואיטלקית.

בקיץ 1846 חלה אביו של רובינשטיין אנושות, ואנטון הושאר לבדו בברלין כאשר אמו, אחיו ואחותו חזרו לרוסיה. תחילה המשיך את לימודיו עם דן, ולאחר מכן עם אדולף ברנהרד מרקס, בדגש על הלחנה. בגיל 17, ידע כי חלפו ימי "ילד הפלא". אנטון נסע לווינה בתקווה להתקבל כתלמידו של פרנץ ליסט. תגובתו של ליסט הייתה מפתיעה, ובהתחשב בעובדה שליסט היה ידוע כנדיב, אף הייתה יוצאת דופן. לאחר שרובינשטיין ניגן לפניו, אמר ליסט בקור: "אדם מוכשר צריך להגיע אל פסגת שאיפותיו בעזרת כוחותיו האישיים בלבד". בנקודה זו בחייו, רובינשטיין חי בעוני הולך ומחמיר. ליסט לא עשה דבר על מנת לעזור לו. גם אנשים אחרים שרובינשטיין פנה אליהם בתקווה לקבלת תמיכה מהם, לא עזרו. רובינשטיין החל לתת שיעורים פרטיים בפסנתר כדי לקיים את עצמו בדוחק, המשיך בהלחנה, ואף כתב ביקורות פילוסופיות וספרותיות. לאחר שנה בווינה הופיע בקונצרט באולם בזנדורפר, וזכה לתגובות פושרות. החודשים שבהם התרכז בהלחנה קיצצו משמעותית את זמני התרגול שלו בפסנתר. רובינשטיין יצא למסע קונצרטים בהונגריה (בצוותא עם חלילן), בסיומו שב לברלין והמשיך במתן שיעורים פרטיים.

חזרה לרוסיה מהפכת 1848 אילצה את רובינשטיין לשוב לרוסיה. בחמש השנים הבאות התגורר בסנקט פטרבורג, המשיך ללמד, לתת קונצרטים, והופיע תכופות בפני משפחת המלוכה. הדוכסית ילנה פאבלובנה, אחותו של הצאר ניקולאי הראשון, נעשתה לפטרוניתו הראשית. למן 1852, נעשה רובינשטיין דמות דומיננטית בחיי המוזיקה של סנקט פטרבורג, הן כסולן, הן כמלווה לטובי הנגנים והזמרים אשר פקדו את הבירה הרוסית.[3]

עוד מסע קונצרטים ב- 1854 החל רובינשטיין במסע קונצרטים ברחבי אירופה, שנמשך כארבע שנים. היה זה לו סיבוב קונצרטים משמעותי ראשון לאחר כעשור. כעת, בגיל 24, חש בשל דיו להופיע כפסנתרן וירטואוז מן המניין, וכן כמלחין בעל חשיבות. עד מהרה השיג מחדש את המוניטין כווירטואוז יוצא דופן. איגנץ מושלס כתב על רובינשטיין ב-1855 מה שיהפוך לדעת רבים: "בעוצמה ובביצוע אין נעלים ממנו".

אנטון רובינשטיין על דוכן המנצחים, הצייר איליה רפין. כמקובל באותה התקופה, מרבית הקונצרטים של רובינשטיין הוקדשו ליצירותיו שלו. בחלק מן הקונצרטים שימש הן כמנצח ליצירותיו התזמורתיות, הן כסולן באחד מן הקונצ'רטי שלו לפסנתר. אחת מנקודות השיא שלו באותה התקופה הייתה ניצוח על תזמורת הגוונדהאוס המפורסמת מלייפציג, בביצוע הסימפוניה השנייה שלו (מכונה "אוקיינוס"); ביצוע יצירתו באחד המקומות הנחשבים ביותר לביצוע יצירה מוזיקלית, נחשב לו לכבוד גדול. הביקורות היו מעורבות לגבי יכולותיו של רובינשטיין כמלחין, אך היו חיוביות יותר בכל הנוגע ליכולותיו כפסנתרן, לאחר רסיטל, שערך מספר שבועות לאחר מכן.

רובינשטיין עשה הפסקה קצרה במסע הקונצרטים שלו ושהה שלושה חודשים בחורף 1856-7, עם ילנה פבלובנה ומרבית משפחת המלוכה בניס שבצרפת. שלושת החודשים הללו היו משמעותיים במבט לאחור. רובינשטיין שם לב לעובדה שנוסף על האינטליגנציה הגבוהה של פטרוניתו, הייתה לה השפעה על אחיה, ניקולאי הראשון (השפעה דומה הייתה לה גם על אחיינה, אלכסנדר השני, מה שהביא, בין השאר, לשחרור מעמד הצמיתים ברוסיה הצארית). יחד עמה ועם אנשים נוספים, החלו לעלות תוכניות כיצד ניתן לשפר את החינוך המוזיקלי ברוסיה. השיחות והתוכניות שהועלו הניבו פרי, כאשר נוסדה לראשונה "החברה המוזיקלית הרוסית" ב- 1859.[4]

פתיחת הקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג פתיחת הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, הקונסרבטוריון הראשון ברוסיה, וגדילתה של "החברה המוזיקלית הרוסית", חלו ב- 1862. נוסף על היותו של רובינשטיין מייסד המוסד המוזיקלי ומנהלו הראשון, הוא עבד גם בגיוס כשרונות מוזיקליים לסגל ההוראה.

היו בחברה הרוסית שהופתעו מכך, שקונסרבטוריון רוסי אכן ינסה להיות רוסי. כאשר רובינשטיין בישר כי בכיתות ילמדו בשפה הרוסית ולא בשפה זרה, התקבל הדבר בתמיהה והשתאות. רובינשטיין הוסיף כי "אכן זה היה מפתיע שתאוריית המוזיקה תונחל לתלמידים במוסדנו בפעם הראשונה ברוסית... עד עתה, אם חפץ מאן דהוא ללמוד את תאוריית המוזיקה, היה עליו ללמוד אצל מוזיקאי זר, או לצאת לגרמניה".

נמצאו גם אנשים שחששו, כי המוסד לא יהיה רוסי דיו. מאמר של רובינשטיין נגד החובבנות של המוזיקה הרוסית ובזכות הקמתו של קונסרבטוריון רוסי עורר עליו ביקורות רבות מקבוצת המלחינים הרוסים הלאומיים הידועה בתור החמישה וממבקר המוזיקה ולדימיר סטאסוב, שטען כי מוסד לימוד כזה יביא עמו כמויות של יצירות חסרות ערך. עוד קודם לכן פגע רובינשטיין בגלינקה כשיצא נגד השימוש ביסודות לאומיים באופרות שלו, שהיה כושל, לדעתו (Blätter für Theater, Musik und Kunst, xxix, xxxiii, xxxvii, 1855).[5] לעומת זאת, מיכאל זטלין, בספרו על "החמישה", כתב: "אמת, הרעיון הבסיסי של קונסרבטוריון מרמז על סוג מסוים של אקדמיזם שעלול להפוך לרוטינה, אך אותו הדבר יכול להיאמר על כל מוסד מוזיקלי אחר בעולם. בסופו של דבר הקונסרבטוריון העלה ברמה את התרבות המוזיקלית ברוסיה. הדרך הבלתי-שגרתית של באלאקירב וחבריו לא הייתה בהכרח הנכונה לכל אדם אחר". על אף ההתנגדות, ובעזרת אחיו ניקולאי, הצליח רובינשטיין לפתוח קונסרבטוריון למוזיקה במוסקבה ועד סוף המאה התגשם חזונו. קונסרבטוריונים ובתי אופרה נפתחו ברחבי רוסיה והכשירו מוזיקאים ברמה גבוהה אף משיכול היה לקוות לה.[6]

באותה תקופה הגיע רובינשטיין לשיא הצלחתו כמלחין, מן הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר ולתזמורת מ- 1864 ועד לאופרה "השד" מ- 1871. בין שתי יצירות אלו נכתבו בין השאר היצירה התזמורתית "דון קישוט", שצ'ייקובסקי מצאה "מעניינת וכתובה היטב" אך "אפיזודית", והאופרה "איוואן האיום", שבוצעה לראשונה בניצוחו של באלאקירב. בורודין הגיב על "איוואן האיום" באומרו כי "המוזיקה טובה, אין אדם יכול לזהות שזה רובינשטיין. אין במוזיקה שום השפעה ממנדלסון, לעומת יצירותיו הקודמות".

מסע ההופעות באמריקה בעקבות מתחים רבים עם באלאקירב וקבוצת "החמישה", בצד מחלוקות נוספות, פרש רובינשטיין מהקונסרבטוריון ב- 1867 וחזר להופיע כפסנתרן קונצרטים ברחבי אירופה. בניגוד להופעותיו הקודמות, ניגן יותר מיצירותיהם של מלחינים אחרים. בהופעותיו הראשונות, הקודמות, היה נוהג לנגן בעיקר את יצירותיו שלו.

לבקשת חברת הפסנתרים Steinway & Sons, יצא רובינשטיין למסע הופעות בארצות הברית בעונת 1872-3 חוזהו של רובינשטיין עם סטיינוויי חייב אותו להופיע במאתיים קונצרטים בתמורה לסכום הבלתי-מקובל באותה תקופה, 200 דולרים לקונצרט (ששולמו בזהב - רובינשטיין לא האמין בבנקים האמריקנים ולא בשטרות הכסף האמריקני), כולל הוצאות אש"ל. רובינשטיין נשאר באמריקה 239 ימים, ונתן 215 קונצרטים בערים רבות - לעיתים שניים ושלושה ביום.

רובינשטיין כתב על החוויה האמריקנית: "יישמרנו האל מעבדות שכזו! תחת תנאים כאלו אין סיכוי לאמנות - אדם הופך לאוטומט, מבצע עבודה מכנית; לא נשארת לאמן שום תכונה; הוא אבוד... ההכנסות וההצלחה היו תמיד מספקות, אך כל העסק היה כה משעמם עד שהתחלתי לתעב את עצמי ואת מה שעשיתי. כה גדולה הייתה אכזבתי, ששנים אחרי-כן, כשנתבקשתי לחזור על מסע ההופעות שלי באמריקה, סירבתי מיד".

חרף אומללותו, רובינשטיין הרוויח ממסעו לאמריקה סכום כסף שאפשר לו ביטחון כלכלי למשך שארית ימיו. לאחר חזרתו לרוסיה, מיהר להשקיע בנדל"ן ורכש דאצ'ה בפטרהוף, לא הרחק מסנקט פטרבורג, לו ולמשפחתו.

שופטים בתחרות הפסנתר החמישית ע"ש אנטון רובינשטיין בסנקט פטרבורג, 1910

מתחרים בתחרות הפסנתר החמישית ע"ש אנטון רובינשטיין בסנקט פטרבורג, 1910 שנותיו האחרונות רובינשטיין המשיך להופיע מפעם לפעם בקונצרטים, הן כפסנתרן, הן כמנצח. ב- 1887, חזר לקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, על מנת לנסות לשפר את רמתו של המוסד המוזיקלי. תלמידים שלא עמדו בסטנדרטים החדשים שהציב נשרו מן הלימודים, מורים רבים פוטרו או הועברו לתפקיד משני, והקריטריונים להצלחה במבחני הכניסה לקונסרבטוריון הוחמרו. רובינשטיין ערך פעמיים בשבוע כיתות לימוד למורים, אשר כללו לימוד של הספרות השלמה של יצירות הפסנתר החשובות, ונתן למוכשרים שבתלמידים מספר שיעורים פרטיים. במהלך השנה האקדמית של 1889-90, העביר מדי שבוע לתלמידיו רסיטלים משולבים בהרצאות. רובינשטיין פרש שנית, ויצא מרוסיה - ב-1891, לאור דרישות הצאר כי הקבלה לקונסרבטוריון, ולאחר מכן גם הענקת הפרסים השנתיים, יותנו במוצאם של התלמידים, ולא לפי שיקולים מקצועיים. הדרישות הללו נבעו ככל הנראה מרצון לפגוע במועמדים ובתלמידים היהודים. רובינשטיין עבר להתגורר בדרזדן, גרמניה, והחל מחדש מסע קונצרטים, ברחבי גרמניה ואוסטריה. רוב הקונצרטים נועדו למטרות צדקה.

רובינשטיין אף העביר שיעורים פרטיים למספר תלמידים, ושימש מורה קבוע לתלמיד אחד, יוזף הופמן, שעתיד להיות אחד הפסנתרנים המעולים במאה העשרים.

על אף אכזבתו מסממני הגזענות בפוליטיקה הרוסית, חזר רובינשטיין מפעם לפעם לרוסיה, לבקר את מכריו ואת בני משפחתו. הקונצרט האחרון שנתן נערך בסנקט פטרבורג, ב- 14 בינואר 1894. כאשר בריאותו החלה להתדרדר במהירות, חזר רובינשטיין לפטרהוף בקיץ 1894. הוא נפטר שם מאוחר יותר באותה שנה, ב-20 בנובמבר, לאחר מחלת לב שסבל ממנה זמן מה.

הרחוב שבו התגורר (טרויצקאיה) בסנקט פטרבורג נקרא כיום על שמו.

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטון רובינשטיין בוויקישיתוף MusicBrainz Logo 2016.svg אנטון רובינשטיין , באתר MusicBrainz (באנגלית) אנטון רובינשטיין , באתר Discogs (באנגלית) אנטון רובינשטיין , באתר בית לזמר העברי IMDB Logo 2016.svg אנטון רובינשטיין , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) יחזקאל לעוויט, ‏רובינשטיין, אנטון , בתוך אנציקלופדיה אוצר ישראל (איזנשטין, יהודה דוד, עורך), כרך ט', תשי"ב, עמ' 270-271, באתר HebrewBooks אנטון רובינשטיין , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9F_%D7%A8...

----------------------------------------

Anton Grigorevich Rubinstein (Russian: Анто́н Григо́рьевич Рубинште́йн, tr. Anton Grigor'evič Rubinštejn) (November 28 [O.S. November 16] 1829 – November 28 1894) was a Russian pianist, composer and conductor who became a pivotal figure in Russian culture when he founded the Saint Petersburg Conservatory. He was the elder brother of Nikolai Rubinstein who founded the Moscow Conservatory (but was not related to the later Polish pianist Arthur Rubinstein (1887–1982)).

As a pianist, Rubinstein ranks amongst the great 19th-century keyboard virtuosos. He became most famous for his series of historical recitals—seven enormous, consecutive concerts covering the history of piano music. Rubinstein played this series throughout Russia and Eastern Europe and in the United States when he toured there.

Although best remembered as a pianist and educator (most notably in the latter as the composition teacher of Pyotr Ilyich Tchaikovsky), Rubinstein was also a prolific composer throughout much of his life. He wrote 20 operas, the best known of which is The Demon. He also composed a large number of other works, including five piano concertos, six symphonies and a large number of solo piano works along with a substantial output of works for chamber ensemble.

Rubinstein was born to Jewish parents in the village of Vikhvatinets in the district of Podolsk, Russia (now known as Ofatinți in Transnistria, Republic of Moldova), on the Dniestr River, about 150 kilometers northwest of Odessa. Before he was 5 years old, his paternal grandfather ordered all members of the Rubinstein family to convert from Judaism to Russian Orthodoxy. Although he was raised as a Christian, Rubinstein would later become an atheist.

He quotes : "Russians call me German, Germans call me Russian, Jews call me a Christian, Christians a Jew. Pianists call me a composer, composers call me a pianist. The classicists think me a futurist, and the futurists call me a reactionary. My conclusion is that I am neither fish nor fowl—a pitiful individual".

Anton Rubinstein, Gedankenkorb (1897)

Rubinstein's father opened a pencil factory in Moscow. His mother, a competent musician, began giving him piano lessons at five, until the teacher Alexander Villoing heard and accepted Rubinstein as a non-paying student. Rubinstein made his first public appearance at a charity benefit concert at the age of nine. Later that year Rubinstein's mother sent him, accompanied by Villoing, to Paris where he sought unsuccessfully to enroll at the Paris Conservatoire.

Rubinstein and Villoing remained in Paris for a year. In December 1840, Rubinstein played in the Salle Érard for an audience that included Frédéric Chopin and Franz Liszt. Chopin invited Rubinstein to his studio and played for him. Liszt advised Villoing to take him to Germany to study composition; however, Villoing took Rubinstein on an extended concert tour of Europe and Western Russia. They finally returned to Moscow in June 1843. Determined to raise money to further the musical careers of both Anton and his younger brother Nikolai, their mother sent Rubinstein and Villoing on a tour of Russia, following which the brothers were dispatched to Saint Petersburg to play for Tsar Nicholas I and the Imperial family at the Winter Palace. Anton was 14 years old; Nikolai was eight.

Berlin

In spring 1844, Rubinstein, Nikolai, his mother and his sister Luba travelled to Berlin. Here he met with, and was supported by, Felix Mendelssohn and Giacomo Meyerbeer. Mendelssohn, who had heard Rubinstein when he had toured with Villoing, said he needed no further piano study but sent Nikolai to Theodor Kullak for instruction. Meyerbeer directed both boys to Siegfried Dehn for work in composition and theory.[3]

Word came in the summer of 1846 that Rubinstein's father was gravely ill. Rubinstein was left in Berlin while his mother, sister and brother returned to Russia. At first he continued his studies with Dehn, then with Adolf Bernhard Marx, while composing in earnest. Now 17, he knew he could no longer pass as a child prodigy. He sought out Liszt in Vienna, hoping Liszt would accept him as a pupil. However, after Rubinstein had played his audition, Liszt is reported to have said, "A talented man must win the goal of his ambition by his own unassisted efforts." At this point, Rubinstein was living in acute poverty. Liszt did nothing to help him. Other calls Rubinstein made to potential patrons came to no avail.[4] After an unsuccessful year in Vienna and a concert tour of Hungary, he returned to Berlin and continued giving lessons.[5]

Back to Russia

The Revolution of 1848 forced Rubinstein back to Russia. Spending the next five years mainly in Saint Petersburg, Rubinstein taught, gave concerts and performed frequently at the Imperial court. The Grand Duchess Elena Pavlovna, sister to Tsar Nicholas I, became his most devoted patroness. By 1852, he had become a leading figure in Saint Petersburg's musical life, performing as a soloist and collaborating with some of the outstanding instrumentalists and vocalists who came to the Russian capital.

He also composed assiduously. After a number of delays, including some difficulties with the censor, Rubinstein's first opera, Dmitry Donskoy (now lost except for the overture), was performed at the Bolshoy Theater in St. Petersburg in 1852. Three one-act operas written for Elena Pavlovna followed. He also played and conducted several of his works, including the Ocean Symphony in its original four-movement form, his Second Piano Concerto and several solo works. It was partly his lack of success on the Russian opera stage that led Rubinstein to consider going abroad once more to secure his reputation as a serious artist.

Opening the St. Petersburg Conservatory

The opening of the Saint Petersburg Conservatory, the first music school in Russia and a development from the RMS per its charter, followed in 1862.[11] Rubinstein not only founded it and was its first director but also recruited an imposing pool of talent for its faculty.

The American tour[edit] By 1867, ongoing tensions with the Balakirev camp, along with related matters, led to intense dissension within the Conservatory's faculty. Rubinstein resigned and returned to touring throughout Europe.[15] Unlike his previous tours, he began increasingly featuring the works of other composers. In previous tours, Rubinstein had played primarily his own works.[16]

Anton Rubinstein headstone in Tikhvin Cemetery, Saint Petersburg At the behest of the Steinway & Sons piano company, Rubinstein toured the United States during the 1872–3 season. Steinway's contract with Rubinstein called on him to give 200 concerts at the then unheard-of rate of 200 dollars per concert (payable in gold—Rubinstein distrusted both United States banks and United States paper money), plus all expenses paid. Rubinstein stayed in America 239 days, giving 215 concerts—sometimes two and three a day in as many cities.

Rubinstein wrote of his American experience, "May Heaven preserve us from such slavery! Under these conditions there is no chance for art—one simply grows into an automaton, performing mechanical work; no dignity remains to the artist; he is lost.... The receipts and the success were invariably gratifying, but it was all so tedious that I began to despise myself and my art. So profound was my dissatisfaction that when several years later I was asked to repeat my American tour, I refused pointblank..."

Despite his misery, Rubinstein made enough money from his American tour to give him financial security for the rest of his life. Upon his return to Russia, he "hastened to invest in real estate", purchasing a dacha in Peterhof, not far from Saint Petersburg, for himself and his family.

Later life

Rubinstein continued to make tours as a pianist and give appearances as a conductor. In 1887, he returned to the Saint Petersburg Conservatory with the goal of improving overall standards. He removed inferior students, fired and demoted many professors, made entrance and examination requirements more stringent and revised the curriculum. He led semi-weekly teachers' classes through the whole keyboard literature and gave some of the more gifted piano students personal coaching. During the 1889–90 academic year he gave weekly lecture-recitals for the students. He resigned again—and left Russia—in 1891 over Imperial demands that Conservatory admittance, and later annual prizes to students, be awarded along racial quotas instead of purely by merit. These quotas were effectively to disadvantage Jews. Rubinstein resettled in Dresden and started giving concerts again in Germany and Austria. Nearly all of these concerts were charity benefit events.

Rubinstein also coached a few pianists and taught his only private piano student, Josef Hofmann. Hofmann would become one of the finest keyboard artists of the 20th century.

Despite his sentiments on ethnic politics in Russia, Rubinstein returned there occasionally to visit friends and family. He gave his final concert in Saint Petersburg on January 14, 1894. With his health failing rapidly, Rubinstein moved back to Peterhof in the summer of 1894. He died there on November 20 of that year, having suffered from heart disease for some time.[18]

The former Troitskaya street in Saint Petersburg where he lived is now named after him.

Source http://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Rubinstein

Анто́н Григо́рьевич Рубинште́йн (16 (28) ноября 1829, Выхватинец, Подольская губерния — 8 (20) ноября 1894, Петергоф) — русский композитор, пианист, дирижёр, музыкальный педагог. Брат пианиста Николая Рубинштейна. Как пианист Рубинштейн стоит в ряду величайших представителей фортепианного исполнительства всех времён[5]. Он также является основоположником профессионального музыкального образования в России. Его усилиями была открыта в 1862 году в Петербурге первая русская консерватория[5]. Среди его учеников ― Пётр Ильич Чайковский. Ряд созданных им произведений занял почётное место среди классических образцов русского музыкального искусства[5]. Неиссякаемая энергия позволяла Рубинштейну успешно совмещать активную исполнительскую, композиторскую, педагогическую и музыкально-просветительскую деятельность.

Source http://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Rubinstein