http://en.wikipedia.org/wiki/Aharon_Barak

Aharon Barak (Hebrew: אהרן ברק‎, born 16 September 1936) is a Professor of Law at the Interdisciplinary Center in Herzliya and a lecturer in law at the Hebrew University of Jerusalem, the Yale Law School, Georgetown University Law Center, and the University of Toronto Faculty of Law.

Barak was President of the Supreme Court of Israel from 1995 to 2006. Prior to that, he served as a Justice on the Supreme Court of Israel (1978–95), as the Attorney General of Israel (1975–78), and as the Dean of the Law Faculty of the Hebrew University of Jerusalem (1974–75).

Early life and family[edit] Aharon Barak (Brick) was born in Kaunas, Lithuania, the only son of Zvi Brick, an attorney, and his wife Leah, a teacher. After the Nazi occupation of the city in 1941, the family spent three years in the Kovno ghetto. At the end of the war, after wandering through Hungary, Austria, and Italy, Barak and his parents reached Rome, where they spent the next two years. In 1947, they received travel papers and immigrated to Palestine. After a brief period on a moshav, the family settled in Jerusalem.[2]

He studied law, international relations and economics at the Hebrew University of Jerusalem, and obtained his Bachelor of Laws in 1958. Between 1958 and 1960, having been drafted into the Israeli Defense Forces, he served in the office of the Financial Advisor to the Chief of Staff. Upon discharging his service he returned to the Hebrew University, where he completed his doctoral dissertation with distinction in 1963. Simultaneously he began work as an intern at the Attorney General's office. When the Attorney General began dealing with the trial of Adolf Eichmann, Barak, being a holocaust survivor, preferred not to be involved in the work. He was transferred to the State Attorney's office to complete his internship at his request. Upon completing his internship he was recognised as a certified attorney.

Barak is married to Elisheva Ososkin, former vice president of the National Labor Court, with whom he has three daughters and a son, all trained in the law.[2]

Academic career[edit] Between 1966 and 1967 Barak studied at Harvard University. In 1968 he was appointed as a professor at the Hebrew University of Jerusalem, and in 1974 was named the Dean of its Law Faculty. In 1975, at 38 years of age, he was awarded the Israel Prize for legal research. In the same year he became a member of the Israel Academy of Sciences and Humanities. In 1978 he became a foreign member of the American Academy of Arts and Sciences.

Attorney General of Israel[edit] Between 1975 and 1978, Barak served as the Attorney General of Israel. Among his well-known decisions in this capacity were:

The decision to launch a criminal investigation against Asher Yadlin, CEO of Clalit Health Services and a nominee for the position of director of the Bank of Israel. Yadlin was convicted of accepting a bribe and sentenced to 5 years imprisonment. During this incident Barak coined the so-called Buzaglo test. The decision to continue with the police investigation of Housing and Construction Minister Avraham Ofer, despite the Minister's request that the investigation be terminated. Ofer committed suicide in 1977, prior to the conclusion of the investigation. The decision to prosecute Leah Rabin due to the Dollar Account affair. This decision brought about the resignation of the Israeli Prime Minister Yitzhak Rabin. In justifying his decision not to prosecute Yitzhak Rabin for the affair, Barak has argued that "Rabin was severely punished in that he was forced to resign from his position. There was no room to punish him further."

Barak (sitting; left) at a meeting at Camp David with (l-r) Menachem Begin, Anwar Sadat, and Ezer Weizmann, 1978 Barak was appointed by Israeli Prime Minister Menachem Begin in 1978 as the legal advisor to the Israeli delegation for negotiating the Camp David Accords. In his book Palestine: Peace Not Apartheid, Jimmy Carter praises Barak as a negotiator despite the political disagreements between them.[3]

Supreme Court of Israel[edit] On 22 September 1978, Barak began his service as a Justice on the Supreme Court of Israel – the youngest of all of the judges.

In 1982–83 he served as a member of the Kahan Commission, a state investigation committee formed to investigate the circumstances surrounding the Sabra and Shatila massacre. As part of the committee's conclusions, then Minister of Defense Ariel Sharon was removed from his position. The committee further recommended that he never be appointed to that position again in the future. In 1993, with the retirement of the Deputy President of the Supreme Court Menachem Elon, Barak was appointed the Deputy President. Subsequently, with the retirement of the President Meir Shamgar on 13 August 1995, Barak was appointed the President of the Supreme Court.

In the course of his service on the Supreme Court Barak greatly expanded the range of issues with which the court dealt.[4] He canceled the standing test which Israel's Supreme Court had used frequently, and greatly expanded the scope of justiciability by allowing petitions on a range of matters. Professor Daphna Barak-Erez commented that:

One of the most significant impacts of Judge Barak on Israeli law is found in the change which he led with regard to all matters of justiciability. Judge Barak was the instigator and leader of the outlook which regards the traditional doctrine of justiciability as inappropriately and unnecessarily limiting the matters which the court deals with. Under the leadership of Judge Barak, the Supreme Court significantly increased the [range of] fields in which it is [willing to intervene].[5]

Simultaneously, he advanced a number of standards, both for public administration (mainly, the standard of the reasonableness of the administrative decision) and in the private sector (the standard of good faith), while blurring the distinction between the two. Barak's critics have argued that, in doing so, the Supreme Court under his leadership harmed judicial consistency and stability, particularly in the private sector.[6]

Since 1992, much of his judicial work was focused on advancing and shaping Israel's Constitutional Revolution (a phrase which he coined), which he believed was brought about by the adoption of Basic Laws in the Israeli Knesset dealing with human rights. According to Barak's approach, which was adopted by the Supreme Court, the Constitutional Revolution brought values such as the Right to Equality, Freedom of Employment and Freedom of Speech to a position of normative supremacy, and thereby granted the courts (not just the Supreme Court) the ability to strike down legislation which is inconsistent with the rights embodied in the Basic Laws. Consequently, Barak held that the State of Israel has been transformed from a parliamentary democracy to a constitutional parliamentary democracy, in that its Basic Laws were to be interpreted as its constitution.[7]

During his time as President of the Supreme Court, Barak advanced a judicial activist approach, whereby the court was not required to limit itself to judicial interpretation, but rather was permitted to fill the gaps in the law through judicial legislation at common law. This approach was highly controversial and was met with much opposition, including by some politicians. The Israeli legal commentator Ze'ev Segal wrote in a 2004 article, "Barak sees the Supreme Court as a [force for societal change], far beyond the primary role as a decisor in disputes. The Supreme Court under his leadership is fulfilling a central role in the shaping of Israeli law, not much less than [the role of] the Knesset. Barak is the leading power in the court, as a key judge in it for a quarter of a century, and as the number 1 judge for some 10 years now."

On 14 September 2006, upon reaching the mandatory age, Barak retired from the Supreme Court. Three months later he published his final judgments, among them a number of precedents regarding damages in tort for residents of the Palestinian territories, Israel's policy of targeted killing, and preferential treatment for IDF veterans.

Parallel to his service in the Supreme Court, Barak also served as the head of a committee which, for some twenty years, drafted the Israeli Civil Codex, which united the 24 main civil law statutes in Israeli law under a single comprehensive law.

Resumption of academic career[edit] After his retirement from the Supreme Court, Barak joined the staff of the Interdisciplinary Center in Herzliya, and he teaches in the Masters' Degree program for Commercial Law. He also lectures in the Bachelor of Laws program. In addition, he continues to lecture at both the Yale Law School and the University of Alabama in the United States, as well as lecturing as a Distinguished Visitor at the University of Toronto Faculty of Law.

Important judgments[edit]

Barak's portrait at Supreme Court of Israel CA 6821/93 United Hamizrahi Bank Ltd. v. Migdal Kfar Shitufi 49(4) P.D 221: The judgment in which Barak, together with other judges, described the Constitutional Revolution as he understood it, which began following the legislation of Basic Law: Human Dignity and Liberty and Basic Law: Freedom of Employment. In this case it was held that the Supreme Court could strike down Knesset legislation which is inconsistent with these Basic Laws. CA 243/83 The Jerusalem Municipality v. Gordon, 39(1) P.D 113: In this judgment Barak reformed key aspects of Israeli tort law. HC 3269/95 Katz v. Regional Rabbinical Court, 50(4) P.D 590: In this judgment Barak held, sitting as Deputy President to Meir Shamgar, that the laws pertaining to property disputes arising from divorce are not caused by the act of marriage and thus are not to be regarded as matters of marriage. Rather, they derive from an agreement between the parties and are an aspect of the freedom of association. This case established that the Israeli Rabbinical courts must apply the doctrine of joint matrimonial property, a doctrine based in Israeli common law rather than the Halacha (Jewish religious law). CA 4628/93 State of Israel v. Guardian of Housing and Initiatives (1991) Ltd., 49(2) P.D 265: In this judgment Barak proposed a new approach to contract construction, holding that a lot of weight should be given to the circumstances which led to the formation of the contract. Some aspects of Barak's views in this regard remain controversial, but his general approach to contract construction is today accepted by the Supreme Court. CA 165/82 Kibbutz Hatzor v Assessing Officer, 39(2) P.D 70: This judgment was a turning point in the interpretation of tax law in Israel, in establishing that a purposive approach was generally preferred to textualism in determining the meaning of the law. FH 40/80 Koenig v. Cohen, 36(3) P.D 701: In this judgment Barak, in the minority, expounded upon his approach to interpreting legislation. Today this approach has become an acceptable approach to statutory interpretation. CA 817/79, Kossoy v. Y.L. Feuchtwanger Bank Ltd., 38(3) P.D 253: In this judgment Barak imposed a duty of fairness upon one who controls a company, holding that one who controls a company cannot sell his shares of the company when as a consequence of doing so the company, and thus its shareholders, would be harmed. Impact, praise and criticism[edit] Barak's decisions as President of the Supreme Court impacted many aspects of life in Israel, and were the subject of both praise and criticism. Barak championed a proactive judiciary that has interpreted Israel's Basic Law as its constitution, and challenged Israeli parliament (Knesset) laws on that basis. Two of his books on legal commentary have been translated to English.

Following his retirement from the Supreme Court, the new President of the Court, Judge Dorit Beinisch, said at his farewell ceremony:

At the heart of the development of the law of Israel stands Aharon Barak. He opened new horizons. The law as it stands after his [Presidency] differs in its purpose from the era which preceded him. Since his first year in the Supreme Court his rulings were groundbreaking, since '78 and until today he set the central legal norms that this court granted Israeli society.

On the issue of the substantial expansion of the right of standing and the test of reasonableness of an administrative decision (which grants the courts the power to overrule an administrative decision if the judge is convinced that it does not "stand [within the] bounds of reasonableness"), Amnon Rubinstein wrote:

Thus a situation has arisen whereby the Supreme Court may convene and decide on every conceivable issue. In addition to that the unreasonableness of an administrative decision will be grounds for judicial intervention. This was a total revolution in the judicial thinking which characterized the Supreme Court of previous generations, and this has given it the reputation of the most activist court in the world, causing both admiration and criticism. In practice, in many respects the Supreme Court under Barak has become an alternate government.

Among critics of Barak's judicial activism are former President of the Supreme Court of Israel Moshe Landau, Ruth Gavison, and Richard Posner. Posner, a judge on the United States Court of Appeals for the Seventh Circuit and authority on jurisprudence, criticised Barak's decision to interpret the Basic Laws as Israel's constitution, stating that "only in Israel ... do judges confer the power of abstract review on themselves, without benefit of a constitutional or legislative provision."[8] He also argues that Barak's idea of the courts enforcing a set of rights which they find in "substantive" democracy, rather than merely democratic political rights, actually involves a curtailing of democracy and results in a "hyperactive judiciary."[8] Furthermore, he claims that Barak's approach to the interpretation of statutes involves, in practice, interpretation in the context of the judge's own personal ideal system, and "opens up a vast realm for discretionary judgment", rather than providing for an objective interpretation of the statute.[8] He is also critical of Barak's view of the separation of powers, arguing that, in effect, it is that "judicial power is unlimited and the legislature cannot remove judges."[8] He also asserts that Barak fails to apply his own judicial philosophy in practice at times.[8] Nevertheless, Posner said that "Barak himself is by all accounts brilliant, as well as austere and high-minded – Israel's Cato", and that while he would not regard Barak's judicial approach as a desirable universal model, it may be suited to Israel's specific circumstances.[8] He also suggested that if there were a Nobel prize for law, Barak would likely be among its early recipients.[8]

Beyond the legal community, on both the left and right of the political spectrum, there are those who were highly critical of Barak. His judgments on matters of security, in particular, have been subject to criticism by some on both the left and the right.[9][10][11]

Barak is a secular Jew but believes in compromise with the religious sector, and state support for religion.[citation needed] His judgments on the interaction between religion and state have led to hostility towards him by some in the religious public. Religious Jews from all sectors of society (including both Haredim and Religious Zionists) held a mass protest against the Supreme Court under his Presidency, after the Supreme Court ruled that in cases of divorce the Israeli Religious courts of law are required to decide property disputes according to the law of the Knesset rather than according to the Halacha.[citation needed]

Key legal doctrines[edit] Justiciability Judicial discretion Reasonability Proportionality[12] Purposive interpretation Barak's legal philosophy starts with the belief that "the world is filled with law." This idea portrays law as an all-encompassing framework of human affairs from which no action can ever be immune: Whatever the law does not prohibit, it permits; either way, the law always has its say, on everything.[13]

Awards and honours

• 1975, Israel Prize, in jurisprudence.
• 1984, Zeltner Prize (Israel)
• 1987, elected Foreign Honorary Member of the American Academy of Arts and Sciences.
• 2003, Honorary Degrees from Brandeis University.
• 2006, Justice Prize of the Peter Gruber Foundation"
• 2007, Honorary Degrees from Columbia University.
• Knight, French Legion of Honour.

Published works

• Judicial Discretion (1989)
• Purposive Interpretation in Law (2005) Book review.
• The Judge in a Democracy
• Begin and the Rule of Law, Israel Studies, Indiana University Press, Volume 10, Number 3, Fall 2005, pp. 1–28

  ---

  
  

Scientist, Judge Educated at Hebrew University, Harvard

אהרן ברק (נולד ב-16 בספטמבר 1936) הוא משפטן ישראלי. כיהן כנשיא בית המשפט העליון (1995–2006), היועץ המשפטי לממשלה (1975–1978) וכדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור למשפטים, חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975. כיום מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ייל האמריקנית.

קורות חייו ראשית חייו נולד כאריק בריק בקובנה שבליטא, בנם היחיד של הירש (צבי), עורך דין, וליבה (לאה), מורה, ועבר את השואה בגטו קובנה ובמסתור מחוץ לגטו. ניצל עם אמו בזכותו של חסיד אומות העולם. בנאום שנשא במאי 2002‏ תיאר תקופה זו בחייו:

ביולי 1941, הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא, שם גרתי. הגיהנום בא עלינו.

הליטאים עשו בנו פוגרומים. היינו 25 אלף יהודים בקובנה, ולקחו אותנו לאחד הפרברים, שם עשו לנו "על השחיטה". הוכנסנו לכיכר בעיר שנקראה בשם המעניין "כיכר החוקה". רבים מתו בחנק, ברעב, ביריות ברחובות. שלטון החוק הפורמלי התקיים שם כי הכול עבד לפי פקודות.

בשנת 1943 הייתה האקציה של הילדים. חיסלו את כל הילדים. במעשה נסים נותרתי אני בחיים ובהצטברות של נסים מצאתי את עצמי יחד עם אמי אצל איכר ליטאי - חסיד אומות העולם - שהציל את חיינו, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותנו מהגרמנים.

ב-1947 עלה עם הוריו לארץ ישראל ולמד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת העתודה האקדמית, ובשנת 1958 הוענק לו תואר שני במשפטים. במקביל למד שם גם כלכלה ויחסים בינלאומיים. בשנים 1958–1960 שירת בצה"ל, בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל. עם שחרורו מהצבא חזר ללמוד באוניברסיטה העברית, ובשנת 1963 סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטורט, שנושאה "אחריות שילוחית וטובת המעביד", בהדרכת פרופסור גד טדסקי. במקביל, החל לעבוד כמתמחה של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, ואולם משזה החל לעסוק במשפט אייכמן, העדיף, בשל היותו ניצול שואה, שלא לעסוק בכך, ועבר לבקשתו לפרקליטות המדינה. לאחר סיום התמחותו הוסמך כעורך דין.

קריירה אקדמית

בשנת 1966 נתמנה למרצה בכיר באוניברסיטה העברית[5]. את מחקר הפוסט דוקטורט השלים בשנים 1966–1967 בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. בשנת 1968 נתמנה לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית[6], ושם ייסד את כתב העת משפטים. בשנת 1973 זכה בפרס קפלון, וב-1974 מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975 (בגיל 38, מהצעירים בזוכי הפרס). באותה שנה נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 1987 נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

היועץ המשפטי לממשלה

בשנים 1975–1978 כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, ביוזמתו של שר המשפטים, חיים צדוק. החלטות נודעות שלו בתפקיד זה:

ההחלטה לפתוח בחקירה משטרתית כנגד אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל. ידלין הורשע בקבלת שוחד ונדון לחמש שנות מאסר. בפרשה זו טבע ברק את המונח "מבחן בוזגלו", באומרו: "דין ידלין – כדין בוזגלו". שנים לאחר מכן, בראיון שנערך עמו לספר "ללא גלימה", אמר בעניין: "כשאמרתי בוזגלו לא התכוונתי להבדיל בין ספרדי לאשכנזי, אלא להבחין בין איש שלטון לאיש מהעם".

ההחלטה להמשיך בחקירת משטרה בעניין שר השיכון, אברהם עופר, חרף בקשת השר להפסיק חקירה זו. עופר התאבד בשנת 1977, קודם שהסתיימה חקירתו.

ההחלטה להעמיד לדין את לאה רבין בשל פרשת חשבון הדולרים, החלטה שהביאה ליציאתו של ראש הממשלה יצחק רבין לחופשה ולפרישתו מהנהגת המערך לפני הבחירות לכנסת ב-1977. את החלטתו להימנע מהעמדת יצחק רבין לדין נימק כך: "יצאתי מתוך הנחה שרבין נענש עונש כבד על כך שנאלץ לפרוש מתפקידו. לא היה מקום להענישו פעם נוספת." באותה שנה החליט גם שלא להעמיד לדין את אבא אבן, שהחזיק חשבון דולרים מחוץ לישראל בסכום גבוה מאוד, וזאת משום שנמצא כי אבן ביקש היתר בעניין, ואף טען כי קיבלו, על אף שלא נמצאו סימוכין לקבלת ההיתר. בספטמבר 1978 צורף ברק על ידי ראש הממשלה, מנחם בגין, כיועץ משפטי לצוות המשא ומתן הישראלי, ובתפקידו זה סייע לגיבושם של הסכמי קמפ דייוויד. ג'ימי קרטר אמר לאחר מכן שברק "עשה" את הסכם קמפ דייוויד.

שופט בבית המשפט העליון

ב-22 בספטמבר 1978 החל לכהן כשופט בבית המשפט העליון, והיה הצעיר מבין השופטים.

בשנים 1982–1983 היה חבר בוועדת כהן, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות טבח סברה ושתילה. כחלק ממסקנות הוועדה הועבר שר הביטחון, אריאל שרון, מתפקידו, תוך המלצה שלא למנותו עוד לתפקיד זה. בשנת 1993, עם פרישת המשנה לנשיא מנחם אלון, מונה ברק כמשנה לנשיא במקומו, ועם פרישתו לגמלאות של הנשיא מאיר שמגר, ב-13 באוגוסט 1995, מונה ברק לנשיא בית המשפט העליון.

במהלך כהונתו הרחיב ברק את קשת הנושאים שבהם עסק בית המשפט העליון. הוא ביטל את מבחן זכות העמידה שבו הרבה בג"ץ להשתמש, והרחיב את מתחם השפיטות, ובכך פתח דלת לשורה של עתירות ציבוריות במגוון נושאים. פרופ' דפנה ברק-ארז ציינה:

אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר של השופט ברק על המשפט הישראלי התבטאה בתמורה שהוביל בכל הנוגע לתחומי השפיטות. השופט ברק היה המחולל והמנהיג של התפיסה שלפיה דוקטרינת השפיטות המסורתית מגבילה באופן לא ראוי ולא נחוץ את התחומים שבהם בית המשפט עוסק. בהנהגתו של השופט ברק, בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו[13]. במקביל קידם שורה של סטנדרטים – הן למנהל הציבורי (בעיקר סטנדרט סבירות ההחלטה המנהלית) והן במגזר הפרטי (סטנדרט תום הלב), תוך שהוא מטשטש את הגבולות בין השניים. מבקריו של ברק טוענים כי בכך פגע בית המשפט העליון שבהנהגתו ביציבות המשפטית, בעיקר במגזר הפרטי והעסקי (טענה שברק נוהג להשיב עליה במימרתו של קודמו בתפקיד משה זמורה "אמת ויציב – אמת עדיף").

החל משנת 1992 התמקד בקידום ובעיצוב המהפכה החוקתית (מונח שהוא טבע במאמר אקדמי שפרסם), שיצרו לדעתו חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם. לפי שיטתו של ברק, שאותה אימץ בית המשפט העליון, המהפכה החוקתית הביאה זכויות כדוגמת הזכות לשוויון, חופש העיסוק וחופש הביטוי למעמד של עליונות נורמטיבית, כאשר המהפכה החוקתית העניקה לבתי המשפט (לא רק בית המשפט העליון) סמכות לפסול חוקים שפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המוגנות בחוקי היסוד. בכך, קבע ברק, הפכה מדינת ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה פרלמנטרית חוקתית.

בעת כהונתו כנשיא בית המשפט, יישם ברק את תפיסת האקטיביזם השיפוטי, לפיה בית המשפט אינו חייב להסתפק בפרשנות החוק, אלא עליו גם להשלים את החסר ב'חקיקה שיפוטית', כנהוג במשפט המקובל, דבר שהקים לו מתנגדים רבים, בהם גם פוליטיקאים. הפרשן המשפטי פרופ' זאב סגל כתב ב-2004: "ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים."

ב-14 בספטמבר 2006, עם הגיעו לגיל פרישה, פרש ברק מבית המשפט העליון, ושלושה חודשים לאחר מכן פרסם את פסקי דינו האחרונים, בהם מספר תקדימים בנוגע לפיצויי נזיקין לתושבי השטחים, סיכולים ממוקדים, העדפת יוצאי צבא ובעלות בני זוג על דירתם.

במקביל לכהונתו בבית המשפט העליון היה ברק יושב ראש הוועדה שניסחה, במשך כעשרים שנה, את תזכיר חוק דיני ממונות (חוק הקודיפיקציה), שבא לאחד את עשרים וארבעה החוקים העיקריים במשפט האזרחי בישראל תחת חוק אחד, שאמור להיות הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.

המשך קריירה אקדמית

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, הצטרף ברק לסגל האקדמי של המרכז הבינתחומי הרצליה, והוא מלמד בתוכנית לתואר שני במסלול למשפט מסחרי. בנוסף, הוא ממשיך להעביר קורסים באוניברסיטת ייל האמריקנית.

בסוף 2007 הביע ברק התנגדות לשינויים שביקש שר המשפטים, דניאל פרידמן לחולל במערכת המשפט.

בעקבות קידומה של הצעת חוק יסוד: החקיקה בידי שרת המשפטים איילת שקד, שנועדה להסדיר בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת ולהגביל את היכולת הזו במספר תנאים, אמר ברק בינואר 2018 כי גם אם הכנסת תקבע בחוק יסוד שאין בית המשפט העליון רשאי לבטל חוקים, יוכל בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת מכוח מגילת העצמאות.

על יחסו לציונות אמר:

על עצמי אני יכול להעיד שאני ציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי ולא ציוני בנוסח אחד העם. ציוני הרצלייני. ציוני המאמין במדינת לאום יהודית שנועדה לפתור את הבעיה היהודית. ציוני החושב שמדינה דו-לאומית היא אסון. ציוני החושב שחוק השבות הוא לא חוק מפלה אלא חוק צודק הנותן מענה לזעקה של ההיסטוריה של העם היהודי. גם באופן אישי אני ציוני. האמן לי, היו לי הרבה הזדמנויות לא לשבת בארץ הזאת. האוניברסיטאות הטובות ביותר, שכר של מיליונים, אפילו שיפוט. אני דחיתי את כל ההצעות האלה ואפילו לא הירהרתי בהן מפני שאני ציוני. יש לי ארבעה ילדים. אחד האסונות הכי גדולים שעלולים לקרות לי הוא שילד שלי יירד מן הארץ והם כולם כאן.

— ראיון לארי שביט, אהרן ברק, אזרח מודאג, באתר הארץ, 11.4.08 בדצמבר 2010 נחנך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית "מרכז אהרן ברק למשפט בינתחומי".

קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.

בדצמבר 2018 הביע דעתו בעניין חוק הלאום: "אני חושב שזה חוק חשוב אבל היה כדאי שיבוא בסוף תהליך כינון החוקה ולא באמצעו. ... נקודת המוצא שלי היא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של עם היהודי. הסעיף הראשון בחוק הלאום מקובל עליי וגם בכמה פסקי דין כתבתי שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, תוך ציטוט של מגילת העצמאות. אבל עדיין קיימים היבטים של השוויון, שלא מטופלים מספיק בחוק." והוסיף: "אני מקבל שאין מקום להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכות האישית ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים אחרים. הבה נבטיח שזה יהיה חלק מהזכויות האישיות."

פסקי דין עיקריים

עם סיום כהונתו של ברק בבית המשפט העליון נפרדה ממנו נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, דורית ביניש, במילים אלו:

... במרכז פיתוחה של החקיקה הישראלית המקורית עומד אהרן ברק. הוא פתח אופקים חדשים. המשפט בתום כהונתו שונה בתכליתו מהעידן הקודם לו. מאז שנתו הראשונה בבית המשפט העליון הייתה פסיקתו להלכה פורצת דרך, מאז 78' ועד היום קבע את הנורמות המשפטיות המרכזיות שבית משפט זה העניק לחברה בישראל.

להלן פסקי דין בולטים של אהרן ברק:

• ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221: פסק הדין שבו תיאר ברק (יחד עם שופטים נוספים) את המהפכה החוקתית בראייתו, שהחלה עם חקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בפסק דין זה נקבע כי לבית-המשפט העליון יש סמכות לפסול חקיקה של הכנסת שאינה מתיישבת עם חוקי היסוד האלו.
• ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113: בפסק דין תקדימי זה ניסח ברק מחדש חלקים מהותיים מדיני הנזיקין בישראל. בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הגדול. בפס"ד זה קובע ברק לראשונה, בשבתו כמשנה לנשיא שמגר – כי הלכות שיתוף הנכסים אשר פותחו על ידי בית המשפט העליון אינן נגרמות מאקט הנישואין ואין הן בגדר ענייני נישואין. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים והן חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי.
• ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265: בפסק דין זה הציע ברק מהפכה בתורת פרשנות החוזה, כשקבע משקל רב בהרבה לנסיבות שהובילו לכריתת החוזה. חלקים מדעתו של ברק בנושא זה עודם שנויים במחלוקת, אך רוח פסק דינו הפכה לרוח המקובלת בנוגע לפרשנות חוזה[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור].
• ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70: פסק דין זה הוא נקודת מפנה בפרשנותם של דיני המיסים בישראל, בהעבירו את מרכז הכובד בפרשנות דיני המיסים מהיצמדות ללשון החוק ("פירוש דווקני") להגשמה של 'תכלית' החקיקה. ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701: בפסק דין זה שטח ברק, בדעת מיעוט, את תורת פרשנות החקיקה שלו. היום הפכה תורתו זו לתורת פרשנות חקיקה מקובלת במשפט.
• ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר, פ"ד לח(3) 257: ברק מחיל חובת הגינות על בעל שליטה בחברה, בקובעו שבעל שליטה אינו יכול למכור את מניותיו בחברה אם הוא יודע שכתוצאה מהמכירה החברה, ולכן שאר בעלי המניות שלה, ינזקו. ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל: ב-29 ביולי 1993 פסק הרכב בן חמישה שופטים של בית המשפט העליון בראשותו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, סגנו מנחם אלון והשופטים אהרון ברק, יעקב מלץ ואליעזר גולדברג שזיהויו של ג'ון איוון דמיאניוק כ"איוואן האיום" מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק.

הערכה וביקורת

ברק זוכה להערכה רבה בקרב הקהילה המשפטית בישראל ("הנשיא אהרן ברק הוא בעיניי המשפטן מס' 1 בארץ" אמרה פרופ' רות בן ישראל) ושניים מספריו בדבר הפרשנות המשפטית תורגמו לאנגלית וזכו לשבחי הביקורת. עם תומכיו ומבקריו יש שתיארוהו במילים "עילוי" ו"מבריק".

פעולתו של ברק כנשיא בית המשפט העליון נגעה בכל תחומי החיים בישראל, וזכתה להערכה רבה כמו גם לביקורת לא מבוטלת. יש הסכמה רחבה שלברק הייתה השפעה רבה ביותר (שהיו שכינו אותה "מהפכה") על הכיוון של בית המשפט העליון, אך מתקיימת מחלוקת בשאלה האם מעשיו היו רצויים. בנושא זכות העמידה ומבחן הסבירות (ביטול מעשה שלטוני אם השופט משוכנע שהוא אינו "עומד במתחם הסבירות") כתב פרופ' אמנון רובינשטיין:

... כך נוצר מצב שבית המשפט העליון יכול לדון ולהכריע בכל נושא אפשרי. בנוסף לכך חוסר הסבירות של המעשה המנהל יהיה עילה להתערבות משפטית. זו הייתה מהפכה טוטאלית בחשיבה השיפוטית שאפיינה את בית המשפט העליון של הדורות הקודמים והיא שהוציאה לו שם של בית המשפט האקטיביסטי ביותר בעולם ועוררה גם הערצה וגם ביקורת. למעשה, בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון בהנהגת ברק לממשלה אלטרנטיבית.

בין המבקרים את האקטיביזם השיפוטי של ברק נמנים נשיאי בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי ומאיר שמגר, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון ופרופסור רות גביזון, אשר טענו שברק נטל לעצמו סמכויות שלטוניות שאיש לא העניק לו. חלקם השתמשו במילים חריפות, למשל שהוא הנהיג "דיקטטורה שיפוטית". בלט בביקורתו על הגישה השיפוטית של ברק שר המשפטים לשעבר, פרופ דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בעיקר ביקר בחריפות את תפיסת העולם השיפוטית של ברק, שלפיה "הכל שפיט", וכי אין נושא שמערכת המשפט איננה יכולה ואיננה רשאית לפסוק בו.

פרופ' ריצ'רד פוזנר, שופט בית משפט פדרלי לערעורים בארצות הברית, כתב בביקורת על ספרו של ברק, כי לוּ היה פרס נובל למשפטים, ברק היה עשוי להימנות עם ראשוני מקבליו. עם זאת כתב שכאשר העיר רוברט בורק "שברק 'קובע שיא עולמי בהיבריס שיפוטי', הוא התקרב מאוד לאמת [...] מה שברק יצר ובדה מליבו הוא מידה של כוח שיפוטי עליו לא חלמו אפילו שופטי ביהמ"ש העליון השתלטניים ביותר שלנו [...] הוא מניח כמובן מאליו שלשופטים ישנה סמכות טבועה לעקוף הוראות חוק. יש לתאר שיטה זו כתפיסת שלטון בכוח [...] הוא היה שודד-ים משפטי, ואולי ישראל הייתה זקוקה לזאת. אולם, אין בספר ולו בדל של הכרה בכך. ברק כותב לא רק ללא ספק-עצמי, אך גם ללא מודעות לכך שגישתו המשפטית עלולה לשקף תנאים מקומיים ואישיים".

המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט פרופ' מנחם אלון אמר:

הוויכוח בינינו נובע מתוך השקפותיו של ברק על המערכת המשפטית ועל תפקידו כשופט. אני מתנגד להשקפות האלה שלו. לדעתי, לא הכול שפיט, לא הכול משפט וגם כאשר הנושא הוא שפיט, על בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי. שפטת מרובה, לא שפטת. ברק גורס שמלוא כל הארץ משפט. אין אצלו חלל משפטי ולדעתו כל פעולה שאנו עושים יש לה אופי משפטי. תפיסה זו מתאימה להגות דתית ולא לתפיסה משפטית. הביטוי של ברק 'מלוא כל הארץ משפט' לקוח מהביטוי שבתפילה היהודית 'מלוא כל הארץ כבודו', שכוונתו לקדוש ברוך הוא. לדעת ברק, המערכת המשפטית יש בה משום אופי דתי, שכוללת את כל ההוויה של האדם. לכן ברק מדבר על 'היקום המשפטי'.

ברק התנגד נחרצות למינוי של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון בנימוק "האג'נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון".

מחוץ לקהילה המשפטית יש הרוחשים לברק איבה גלויה. פסיקותיו בענייני ביטחון ספגו ביקורת מימין ומשמאל גם יחד.

פסיקותיו בנושא יחסי דת ומדינה הובילו לאיבה עזה כלפיו מצד הציבור הדתי. דתיים מכל המגזרים קיימו הפגנה המונית בכניסה לירושלים כנגד בית המשפט העליון בראשותו של ברק, לאחר פסיקת בג"ץ בתיק בבלי שקבעה כי בתביעת גירושין, על בתי הדין הרבניים לדון בענייני חלוקת רכוש על פי חוקי הכנסת ולא על פי ההלכה. על תפיסת עולמו בסוגיה זו אמר ברק:

הקושי בדת היהודית הוא שבניגוד לנצרות אין בה הכרה בכך שמה שלקיסר לקיסר ומה שלאפיפיור לאפיפיור. הדת שלנו לא עושה את ההבחנה הזאת. לכן האדם הדתי נפגע לא רק כאשר מכריחים אותו לנסוע בשבת אלא כאשר אני נוסע בשבת. לכן אין אפשרות להנהיג בישראל יחסי דת ומדינה כמקובל במערב. בגלל הייחודיות שלנו אנו צריכים לפתח מודל משלנו של יחסי דת-מדינה. אני תומך בתמיכת המדינה בדת, למשל, כל עוד היא על בסיס של שוויון. לא מפריע לי שלמרחב הציבורי יהיה צביון דתי מסוים. אבל אני עומד על כך שבתמורה תהיה הכרה של הדתיים בציפורי הנפש שלי: שוויון, חירות הפרט. החתירה אל האיזון הזה היא שאיפיינה את הפסיקות שלי בכל שנותי בבית המשפט העליון.

משפחתו

אהרן ברק נשוי לאלישבע ברק-אוסוסקין, אותה הכיר בעת לימודיהם בבית הספר התיכון. במהלך כהונתו בבית המשפט העליון התקדמה אשתו מתפקיד של רשמת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לתפקיד סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה. לזוג ברק ארבעה ילדים, כולם למדו משפטים. ביקורת שנמתחה על ברק טוענת כי יש נפוטיזם במינוי אשתו לבית הדין הארצי לעבודה ובכך שילדיו התמחו אצל שופטים בבית המשפט העליון, כל זאת כשברק מכהן בבית המשפט העליון וידוע שיתמנה לנשיאו.

ספרים שכתב:

• אחריות שילוחית בדיני נזיקין (1964).
• מהותו של שטר (1974).
• שיקול דעת שיפוטי (1987).
• פרשנות במשפט (חמישה כרכים: 1992-2001).
• חוק השליחות (מהדורה שנייה 1996).
• פרשנות תכליתית במשפט (2003). תורגם לאנגלית: Purposive Interpretation in Law
• שופט בחברה דמוקרטית (2004). תורגם לאנגלית: The Judge in a Democracy.
• מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (2010).