Adalbert Kruh

שלא אשכח אותך אבא!! דאלבי, כפי שאימא שלי ויתר המשפחה קראו לו, נולד בצירנוביץ כבן השני של משפחה בורגנית. אבא שלו (סאבי) היה פקיד בית משפט, ואימא בא מכפר קטן , והייתה כל חייה עקרת בית. סבא היה ידוע על כתב היפה שלו (בגרמנית העתיקה- גותית) ולא מעט פרנסתו הייתה מבוססת על כך. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אבא שלו (וולף קרוח) גוייס לצבא האוסטרי ונפל בשבי של הרוסים. כל המשפחה (אימא קלאר, לאו האח הגדול ודאלבי עצמו )ברחו לווינה איפה היה לסבתא קלאר קרוב משפחה שתמך בהם כל תקופת המלחמה. הצוואר המלוכלך והכרכרה: בסיפור שאבא סיפר על אותה תקופה דובר על כך שלא אהב להתרחץ, ואימא שלו הבטיחה שאם ירחץ את הצבאר יגיעה הדוד וייקח אותו לטיול בכיכרה. הדוד לא הגיע, הטיול לא התקיים. .אבי מירר בבכי, מפני שרחץ את צבארו בחינם. הסיפור התגלגל שנים רבות במשפחה והוזכר בכל פעם שעשינו משהו על בסיס הבטחה שלא התקיימה. לאו שומר על דאלבי בווינה: סיפור נוסף שהתגלגל במשפחה נגע על קשיחותו של לאו. כאשר סבתא נאלצה לצאת לסידורים , השארה את שני הבנים לבדם , כאשר לאו היה אמור לשמור על אבי. לא נשכח שהפרשי הגיל הין של כ-5 שנים. אם זכרוני איננו מטע אותי, אבא עשה שטות של ילד קטן ולאו רצה להרביץ לו, אבל הוא נכנס תחת המיטה. התוצאה הסופית שסבתא היגיע הביתה והצילה את אבי ממכות שלאו רצה להנחית עליו בעזרת מוט ברזל. עם השנים סיפור הוזכר כאשר רצו להמחיש את הקשיחות ואכזריותו של לאו כלפי סובבים אותו. בין המלחמות עם סיום המלחמה , לאחר שסבא חזר מהשבי, כל המשפחה התאחדה בצ'רנוביץ. אבל היה כבר עולם אחר, הרומנים קבלו כשלל מלחמה את בוקובינה שצ'רנוביץ היה חלק ממנה לכן גם השפה הרשמית הייתה רומנית. סבא לא ידע רומנית ולכן החלו קשיי פרנסה שהמשפחה סבלה מהם לאורך כל השנים. ב-1922 נולד לאבי אח , זיגי שעם השנים יהיה הבן המועדף של סבתא שלי. לא ברור לי עד מתי אבי נשאר בבית הספר אבל אין בידי היום שום מסמך המעיד שסיים תיכון. אני מנחש שנכנס כשוליה למרפא שיניים ושם התחיל ללמוד את המקצוע שבמהלך השנים פירנס אותו ואת משפחתו. כנער צעיר היה להוט על כדורגל, ושיחק בקבוצה היהודית "הכוח" . אהבתו לכדורגל הביאה את החיכוכים הראשונים עם האח שלו הגדול , לאו, אשר שיחק כמעט כמקצוען בקבוצה יריבה "מכבי" אבא תמיד הכיר בלאו כמוכשר ממנו כשחקו אבל היו לו תמיד תירוצים רבים למה משחקו היה נחשב פחות מזה של אחיו. לאו הפך למפרנס הראשי של הבית ולכן גם מעמדו במשפחה היה רם יותר מזה של אבי. זיגי היה ילד קטן שסבתא פינקה אותו בכל דרך אפשרית. סיפרו שלא אהב לאכול אז איימו עליו שידחפו לא את אוכל בגרון כמו לאווזים עם מהארוך של המטבח. עם כל הקשיים הכלכליים , סבתא דרשה בתוקף שיקנו עבור זיגי חמה ודבש למרוח על הלחם, מפני שלדבריה "החזה שלו יבש" וזקוק לטיפול מיוחד. זיגי התגלה כמוכשר מאוד בנגינה על כינור. הוא קיבל שעורים ממורה פרטי שלאו מימן. הוא שמר בקנאות על השקעתו וכל יום היה חוזר הביתה מעבודתו למנוחת צהריים ודרש שזיגי יתרגל את הנגינה שלו בזמן שהוא מנמנם על הספא. עד היום זיגי זוכר את הסיוט של אותה נגינה , מאחר שלאו היה נרדם לצליליה ובכל הפסקה קטנה היה קופץ כנקש ע"י נחש. לאומת לאו זיגי זוכר בארגה את אבי שהיה יושב אתו על הברכיים ומספר סיפורי ילדים שהוא הקשיב להם בהנאה רבה. באמצע שנות השלושים עזב אבי את בית הוריו ונסע לרומניה לעיר בשם בוזאו BUZAU איפה עבד כטכנאי שיניים . שם בבתי הקפה של העיר הכיר יהודי אחר , מרפא שיניים בעצמו בשם דידי סלטר. לימים גיסו. לאבא היו לו סיפורי זוועה על העיר ועל אנשיה. קודם כל הפתיע אותו איך הם שותים תה: מוזגים קצת תה רותח בתוך צלוחית שמגיע בדרך כלל כתחתית הכוס ולאחר פו רבים שואבים את התה מהצלחת ברעש מחריש אוזניים. גם השירותים בבתי קפה נזכרו בסיפורי אבי: בעיקר שלא הייתה צנרת כל משנעשה בקומה עליונה ירד ישירות לקומה מתחת. הרבה שיכורים יצאו מהשירותים מסריחים הרבה יותר מאשר נכנסו. אבא מתחתן עם אימא דידי שהיגיע לשם בעקבות מריבה משפחתית מרה עם גיס אחר הנשוי לאחותו קלרה, היציע לאבי לבוא לעיר אחרת ברומניה ממנה הוא ברח, בה התגוררו הוריו פוקשני (FOCSANI). שם הבטיח יכיר לו את אחותו בקה , לימים האימא שלי. באותם הזמנים לא התפתחו קשרים רומנטיים ללא דיונים לגבי העתיד הכלכלי של הזוג, או במילים אחרות "הנדוניה". לבקה למשפחת סלטר לא היה שום נדוניה מאחר שכל רכושם אבד בעסקים הכושלים של סבא גידלי (ג'ורג') שפתח מסעדות כושלות אחת אחרי השנייה. את הבית איבדה המשפחה בסכסוך עם סולומון בעלה של קלרה אחותה הגדולה של אימא. אבל בכל משפחה יש גביר הפורס את כניפוי על המשפחה ועושה מעשי חסד. זה היה "nene Iancu" בעלה של "tanti Paulina" אחותה הגדלה של סבתא שלי סורה פרלה. הובטח לאבי שלאחר החתונה יעבור לבוקרשט ושם יפתחו לו מרפאה שיוכל לעבוד ולהתפרנס. החתונה נערכה בל"ג באומר בשנת 1939. לפני החתונה , סיפר אבי שסבא לקח אותו למקווה ובחן אותו היטב כדי להיות בטוח שמצויד בכל הנחוץ לקיים את המצוות. אימא סיפרה שבחתונה יצא כל המשפחה לבית הכנסת בכרכרות ועברו בכל העיר כדי שכולם יראו שהיא מתחתנת. לאחר החתונה באמת עברו לבוקרשט , סכרו דירה בשכונת IZVOR שבהמשך הסתבר להם שהיה גם כתובת ידוע של בתי בושת קטנים שהתקיימו במקום. אימא מספרת שבלילה לא פעם דפקו גברים בדלת בחיפוש אחר שרות שהשכנות הניקו . אפילו פעם נעצרה ועשו לה בדיקות דם לגלוי הסיפיליס. אבא לא קיבל את הקליניקה המובטחת, מאחר שדידי שהיה נאמן על כסף של ינקו, בזבז אותו על עסקיו הוא, ולאבי לא נשאר אלא לעבור מבית לבית עם הקלים בתיק ולעבוד בבית הלקוח. הוא מצא הפרנסה הטובה ביותר בשכונת האוניברסיטה, ברחוב EDGAR QUINET בה גרו זונות רבות . הן היוו מקור הכנסה מצוין שיפשר לזוג להתקיים בכבוד. אבל הזמנים היו סוערים, תרם פריצתה של מלחמת עולם השנייה. רוסיה בקשה את צפון רומניה וקבלה אותה במסגרת הסכם מולוטוב-ריבנטרוף וכגמול כל האזרחים שמקום לידתם היה שם הוגלו חזרה ע"י הרומנים. אבא שלי היה ברשימות ואימא כאישה טובה הלכה אחריו לצ'רנוביץ. המלחמה והשואה לגבי אמי, השינוי היה קיצוני. בבית סבאתי כולם דיברו גרמנית, במחוץ השפה הרשמית הייתה רוסית והיא נאלצה לעבוד כקופאית בסופרמרקט. המשפחה הייתה מורכבת מסבא וולף, סבתא קלאר, זיגי הצעיר. לאו ואשתו חיו במקום אחר בעיר. לאימא היו קשיי תקשורת עם המשפחה של אבי. סיפרו תמיד על המבוכה שהיא חשה כאשר סבתא שאלה אותה ברומנית מקולקלת האם היא התאפרה? רק שברומנית של אמי נשמע כאלו שאלו אותה האם קיימה יחסי מין.... אבל אמי הייתה אישה חזקה ביותר ולהבנתי היא קבלה את הכבוד הראוי בבית. לאח של אבא, לאו הייתה אישה וילדה קטנה. עם פרוץ המלחמה הילדה נפתרה ממחלה ורעב , אבל לאו המשיך לסחוב אותה על הגב במשך ימים . לא ברור לאיש איפה היא נקברה. עם פרוץ המלחמה העיר נכבשה ע"י הרומנים, והגרמנים (אני חושב) . היהודים הועברו לגטו בעיר. הם לקחו איתם כל משיכלו לסחוב ולאחר זמן מה התחילו מסע ארוך לתוך אוקראינה. בדרך רבים מתו מעייפות, רב ומחלות. אימא שלי סיפרה על לילה נוראי כאשר הרומנים דחפו את היהודים לעבור את נחל ניסטר על גשר צר. כל הלילה נשמעו צעקות המסכנים שנשדדו ע"י החיילים ונזרקו לתוך ניסטר. המשפחה סחבה על גבה את השמיכות שבגלל הגשם הפכו לקבדות מאות ולכן היו צריכים לזרוק אותן על הדרך. בלילות היו מנסים למצוא מחסה בבתים של אוקראיניים תמורה לשארית הכסף שהיה להם. אנשים היו מחליפים כל דבר בעל ערך תמורת אוכל ומחסה. ישנו בדירים אסמים או רפתות. סאבי שהיה חלש והתקשה ללכת , קבל מכה מכת רובה של חייל גרמני (או רומני) ונפתר באותו לילה. היו צריכים לעזוב אותו במקום ואפילו לא הספיקו לקבור אותו. עד היום אף אחד לא יכול להגיד איפה זה קרה ואם סבא נקבר ואיך. המשפחה המשיכה ללכת עד לקופאיגורוד , עיר קטנה באוקראינה. כאן נעצרו ומצאו בית בו יכלו לעבור את החורף. סיפורים רבים , עצובים ולפעמים מצחיקים סיפרו לי ההורים על התקופה הזאת. הם סבלו מרעב ומחלות. הטיפוס תקף את כולם ובנס לא מתו ממחלה נושאית זו. על גופם טילו פרזיטים רבים. אימה גיהצה את הבגדים על מנת להרוג את הכינים ואת הפשפשים. היא תמיד סיפרה בסיפוק איך היו קופצים מהבגדים כאשר המגהץ היה מתקרב. מצד שני הבית היה מלא והם טיילו על התקרה ממנה היו נופלים על האנשים והמיטות. אימה סיפרה שלפעמים היו מדמיינים יכולים להזמין אוכל והמנה הנחשקת בעייני רוחם הייתה מורכבת מלחם ונקניק. אז אימה הייתה שואלת את אבא אם הוא מוכן להתחלק איתה במטעמים אלה? והוא סירב. תמיד אימה הביא את הסיפור הזה בתור דוגמה עומק הרעב שאפילו באוכל דמיוני לא היו מוכנים להתחלק. מצבם השתפר כאשר זיגי מצא דרך להתפרנס כנגן בחתונות של האוקראיניים. שם היה מנגן עבור אוכל בלבד, אבל מאחר שמקומיים נהגו לשתות עד שנפלו מתחת לשולחן היה דוחף כל ידו השיגה בכיסים של המעיל. למעיל זה אפילו היה שם :"הפלון" (FALON). כאן תורו של זיגי להוסיף צבע לתקופה. הוא סיפר למשל שבלילה אחת, הזמין גם את אבא שלי לבוא איתו לחתונה על מנת לאכול לשובע. תפקידו היה לתופף בתוף ולשמור על קצב כדי שהאוקראיניים ירקדו . הבעיה שמוזיקאי אבא שלי לא היה, לא שמר על הקצב, והחוגגים איימו במכות אם הוא לא מפסיק. פה הסתיימה קריירה מוזיקלית שלו. לא רק אוכל היה חסר למשפחה אלא גם עצים להסקה. אבא וזיגי סיפרו שבין היתר גנבו לילה אחת עמוד חשמל. הבעיה שבלל האורך של העמוד הוא נכנס דרך הדלת אבל יצא דרך החלון. עמלו קשה מאוד כדי לשרוף אותו באך של החדר בו גרו. בשלב מסוים אבא קיבל קלים של רופא שיניים יכול להתחיל להתפרנס. הבעיה שיש שתי גרסאות של הדרך בה הקלים הגיעו לקופאיגורוד. הגרסה ראשונה סופרה ע"י קלרה שאמרה שבאחד הימים הגיעה למרפאתו שלבעלה, סולומון, חייל רומני לטיפול שיניים. אולי צריך להדגיש שהם חיו בימים אלה בפוקשני, רחוק מהמלחמה ומהשואה. החייל סיפר על מקום בו הוא משרת , קופאיגורוד, וסולומון עשה אחד ועוד אחד וביקש ממנו להביא חבילה למשפחתו שם. זאת הייתה החבילה הראשונה בשורה ארוכה של חבילות של אוכל קלים ודברים אחרים שנשלחו ע"י קלרה ובעיקר ע"י ינקו ( nene Iancu ) מפוקשני. החבילות האלה הצילו את החיים של אימי , אבי, סבתא שלי ושל זיגי. לזיגי סיפור שונה. הוא ניגן עבור קצין רומני בהזדמנויות שונות וזה דאג שלא ייקחו את זיגי ואת אבי לעבודות כפיה במחנה. הוא גם התבקש ע"י זיגי שיצור קשר עם המשפחה של אימה שלי בפוקשני ולבקש מהם עזרה. זיגי המשיך לספר שבלילה אחת קרא לו הקצין לביתו ושם אמר לו בלי לקום מהמיטה בה שחב שעל השולחן מחקה לו חבילה. כאשר הזיז את החבילה שמה צליל של חלקי מתכת מקשקשים ברעש גדול. מיד הבין שהחבילה כוללת את הקלים שמיועדים לאבא. מכאן מצבה של המשפחה הוטב, יכלו לקנות מהאוקראיניים אוכל ולטפל יותר טוב בעצמם. אפילו אימה שלי נכנסה להריון וכאשר החליטה להפיל עשתה זאת ללא הרדמה. הרופא התחנן שלא תצעק מאחר שהפלות היו אסורות במחנה ואם היו נתפסים חיים לא היו שווים כקליפת השום. באותו בית שמשפחתי גרה הייתה משפחה נוספת , משפחת זילברשלג. המשפחה כללה אבא לאון, אימה לוטי הבת מטי (מטילדה) והבן דוד (דוידל) . לימים הסתבר שלוטי היא הסבתא של רעיתי דניאלה , והורים שלי נשארו בקשרי ידידות עם מטי ואבא שלה. למטי היה מחזר נמרץ , ארונל פיזם שלימים התחתן איתה .האנשים אלה הכרתי אותם ובישראל הפכו למשפחה לאחר שהתחתנתי עם דניאלה. סיפורים רבים הסתובבו במשפחה על אותה תקופה. חלק גדול מהם היו קשורים בזיגי , צעיר פעלתן ושובב . באחת הלילות זיגי הוזמן לנגן לפני חיילים גרמנים בקרון רכבת. תוך כדי הנגינה , אחד החיילים, אולי קצין קיבל הודעה מהבית שכל בני ביתו נהרגו בהפצצה של כוחות הברית. הוא נתפס בשיגעון ורצה להרוג את הנגנים היהודים שהיו במקום. כל אחד ברח כל עוד נשמתו בו, אלא שתוך כדי מנוסה זיגי השאיר במקום את הכינור. זה היה משבר רציני מאחר שהקלי הזה שימש כמקור פרנסה שלו ושל יתר בני המשפחה. לכן הוא החליט שחייב לחזור ולקחת חזרה את הכינור. כל פעם שזיגי סיפר את המעשה הוא הוסיף דרמה ונתן צבע קודר לסיפור כך שהמאזינים היו במתח אל אף ששמעתי את הדבר אין ספור פעמים. בסיום הוא נכנס לקרון בו הגרמני ישן והוציא משם את הכינור. לאמיתו של דבר אני חושב שזיגי ציפה שיקבל לפחות מדליה על המעשה. סיפור אחר הקשור בו התרחש לקראת סוף התקופה של השהות בקופאיגורוד, כאשר זיגי מצא לו חברה באחת הכפרים, שאבא שלה היה סנדלר . זיגי מצא קן חם ולאי-שביאות רצונה של משפחתו שלא היו מוכנים לשידוך כל כך נחות, עשה רושם שישאר שם לעד. כאשר המשפחה החליטה לחזור לצירנוביץ, שלחו לו מברק שחייב לבוא איתם אחרת לא יפגשו יותר לאולם. עם כל הכאב, זיגי עזב את הבחורה ואת הסנדלר והצטרף למשפחתו שחזרה לעיר ממנה יצאו לפני 3 שנים. הם מצאו את הבית , אבל הסביבה הייתה לא ידידותית ולכן החליטו לבוא לרומניה (או כפי שקראו לה אז "הממלכה" או ברומנית REGAT. לפני שחזרו לצירנוביץ אבא עבד בקליניקה רוסית כרופא שיניים ובין הזיכרונות של התקופה אימא סיפרה שהוא יצא עם הרופאים הרוסיים לשתות עד שהתעלף, וגם שהיא נכנסה להראיון. עם המיטען הזה של זיכרונות מרוסיה הסובייטית ואיתי בתוך הבטן, הם עלו על עגלה ותמורת מטבעות זהב , עברו את הגבול לרומניה והגיעו כולם לפוקשני למשפחת אמי. באותה תקופה, סבא שלי גידלי או ג'ורג' היה חולה מאוד באי-ספיקת לב. רב הזמן שכב . הוא ביומיו האחרונים ביקש מזיגי שינגן לו בכינור . בקיץ של 1945 הוא נפתר. לא הרבה זמן אחרי זה אני נולדתי בבית הסבתא בפוקשני. אבא לא היה במקום , מאחר שנסע לבוקרסט על מנת להכין בית לאימא ולי. אפילו בברית שלי לא נכח ורק זיגי סיפר לי קצת רישומים מאותן הימים.