Hanna Rovina

Hanna Rovina (חנה רובינא‎) (born 1 April 1893, Berazino, Minsk district (guberniya); died 3 February 1980, Tel Aviv), written also Hannah, Hana, or Chana Rovina or Robina, Israeli actress, is recognised as the original "First Lady of Hebrew Theatre".

________________________________________________________

חנה רובינא

Hanna Rovina From Wikipedia, the free encyclopedia Hana Rovina HANA ROVINA THE DYBBUK 1920.jpg Hana Rovina in The Dybbuk (1920) Born 1 April 1893 Died February 3, 1980 (aged 87) Citizenship Israeli Occupation Actress

Sol Hurok and Hana Rovina (1954) Hanna Rovina (Hebrew: חנה רובינא‎) (born 1 April 1893, Berazino, Minsk district (guberniya); died 3 February 1980, Tel Aviv), written also Hannah, Hana, or Chana Rovina or Robina, Israeli actress, is recognised as the original "First Lady of Hebrew Theatre".[1] Biography[edit]

Born in Belarus in the Russian Empire, she originally trained as a kindergarten teacher, at a course for Hebrew-speaking kindergarten teachers in Poland. She began her career on stage at the "Hebrew Stage Theatre" of Nahum Tzemach. She joined the Habima theatre in 1917 just as it was being launched, and participated in its first production, a play by Yevgeny Vakhtangov. She became famous for her role as Leah'le, the young bride who is possessed by a demon in The Dybbuk by S. Ansky.[2] Rovina and the other actors of HaBima immigrated to Mandate Palestine in 1928. She quickly became a symbol of the emergent Hebrew theatre, and especially of HaBima, which became the flagship of the new national theatre movement. For many years, the icon representing HaBima was a young girl in a white nightdress with two long tresses: Rovina in her role as Leah'le.[3]

Rovina's room, in Habima Theatre She filled every role she played with dramatic expression, taking every part very seriously and trying to live the life of the character, as prescribed by the Stanislavski School of acting. Outside the theatre, she was a non-conformist, even having a child out of wedlock with the Hebrew poet Alexander Penn, though this was very unusual for that time. Her lifestyle won her many admirers, even among people that did not frequent the theatre. Her admirers within the theatre included writer Nissim Aloni, who wrote a play, Aunt Liza, especially for her. Of course, Rovina played the lead.[4] Rovina had a very stern attitude regarding the theatre, and made high demands of her audience. She frequently stopped a play in the middle when she felt that the audience wasn't behaving appropriately. In one famous instance, she stopped the play Hannah Senesh right in the middle of a moving scene, when she was visiting her daughter in prison before her execution. Turning to a group of school children in the audience, she shouted at them to stop munching sunflower seeds. Rovina was awarded the Israel Prize for theatre in 1956.[5] She remained active on stage until her death, in 1980.[6] In 2005, she was voted the 162nd-greatest Israeli of all time, in a poll by the Israeli news website Ynet to determine whom the general public considered the 200 Greatest Israelis.[7] References[edit]

Jump up ^ Pillar of fire: the rebirth of .... 27 August 2008. Retrieved 14 September 2011. Jump up ^ Journeyman in Jerusalem: Memories .... Retrieved 14 September 2011. Jump up ^ Travel Israel for Smartphones and .... Retrieved 14 September 2011. Jump up ^ Theater in Israel. 26 February 2008. Retrieved 14 September 2011. Jump up ^ "Israel Prize Official Site - Recipients in 1956 (in Hebrew)". Jump up ^ Who's who in Jewish history: after .... Retrieved 14 September 2011. See also[edit]

List of Israel Prize recipients Rovina (disambiguation) Authority control VIAF: 61441174 Categories: 1889 births1980 deathsPeople from BerazinoBelarusian JewsSoviet JewsIsraeli JewsSoviet emigrants to Mandatory PalestineJews in Mandatory PalestineIsraeli people of Belarusian descentIsraeli stage actressesJewish actressesIsrael Prize in theatre recipientsIsrael Prize women recipients

חנה רובינא

' (1 באפריל 1893 - 3 בפברואר 1980) הייתה שחקנית ישראלית, כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".

ביוגרפיה

תחילת דרכה

נולדה בט"ו בניסן תרנ"ג לדוד ושרה-רבקה לבית רובין בעיירה ברזינו שבפלך מינסק שבאימפריה הרוסית, (כיום בבלארוס). אביה, נמנה עם חסידי חב"ד ועבד כפקיד במחסן עצים. רובינא למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות ובבית ספר ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכשרון למשחק ולשירה. היא נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה למעלה משנה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך. היא ניסתה להתקבל להכשרה לגננות בקייב, אולם לא קיבלה אשרת ישיבה שם ולכן נסעה לוורשה, שם התקבלה לקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין. במהלך לימודיה שם ביקרה בהרצאות בהיסטוריה מפי יצחק גרינבוים. בעקבות המלצתו של היילפרין לנחום צמח, שניהל את "הבימה העברית", החלה רובינא את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון שלו. ב-1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב "נשף בראשית".

רובינא נישאה בשנת 1921 לשחקן משה הלוי, אשר שיחק איתה בתיאטרון הבימה. בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו של הלוי לעסוק בבימוי, פרש הלה מהבימה ועלה ארצה ב-1924. בשנת 1925 הגיעה רובינא הרה לארץ ישראל וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו, עקב סירובו התגרשו השניים, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרו הוריה, אחיה ואחותה לסנט לואיס שבארצות הברית.

פעילותה בארץ

רובינא עלתה עם קבוצת שחקני "הבימה" לארץ ישראל בשנת 1928, והפכה להיות סמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את עולמה קנתה במחזה של ש. אנסקי "הדיבוק" (שבמקורו נקרא: "בין שני עולמות"), היא שיחקה במחזה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק".

כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד במלוא הרצינות וחיה אותו על-פי שיטת סטניסלבסקי.

במהלך מלחמת העולם השנייה הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל.

חנה רובינא זכתה להרבה הוקרה והערצה מצד הציבור, שחרג מתחום שוחרי התיאטרון בזכות אישיותה המיוחדת והנונקונפורמיזם בגישתה החברתית. היא הקדימה את זמנה כאשר בשנת 1934 הביאה לעולם בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן, בת, שלימים נודעה כזמרת אילנה רובינא.

בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה רובינא להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני. אלוני אף כתב מחזה במיוחד עבורה בשם תפקיד במחזה "דודה ליזה", שבו היא שיחקה את התפקיד הראשי.

רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון, לא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" של אהרון מגד זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע כשהפסיקה סצנה מרגשת, כשהיא מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, אותה שיחקה מרים זוהר, פנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!"

זכתה באותות ופרסים ובהם פרס הבימה (1955) וחשוב מזה פרס ישראל בתחום התיאטרון שהוענק בפעם הראשונה בשנת 1956. כמו כן הוענקו לה התארים אזרחית של כבוד מטעם עיריית תל אביב ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.

רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. חנה רובינא נפטרה בט"ז בשבט תש"מ בתל אביב בגיל 87. יום לאחר מכן הוצב ארונה בבית הבימה ושמעון פינקל ספד לה. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול.

הנצחתה

תיאטרון הבימה קרא את אולם ההופעות הגדול על שמה שנה לפני פטירתה. בערים תל אביב, חיפה, באר שבע ופתח תקווה נקראו רחובות על שמה. דואר ישראל הנפיק בשנת 1992 בול לזכרה.

דמויות שביצעה - רשימה חלקית

   דבורה – "נשף בראשית" (1918)

   אם המשיח – "היהודי הנצחי" (1919)

   לאה'לה – "הדיבוק" (1922)

   גברת אלווינג – "רוחות" (1924)

   תמר – "כתר דוד" (1928)

   רחב הזונה ואנה היצאנית – "קצווי הכרך" (1932)

   יהודית – "בכור השטן" (1934)

   פורציה – "הסוחר מוונציה" (1936)

   דונה איזבלה – "האנוסים" (1938)

   האם – "האם" (1939)

   מירל'ה – "מירל'ה אפרת" (1939)

   מיכל – "מיכל בת שאול" (1941)

   יוקסטה – "אדיפוס המלך" (1947)

   גברת אלבינג – "רוחות" (1947)

   רבקה – "בערבות הנגב" (1949)

   אמא קוראז' – "אמא קוראז'" (1951)

   לינדה – "מות הסוכן" (1953)

   ליידי מקבת' – "מקבת'" (1954)

   מדיאה – "מדיאה" (1955)

   מרי טיירון – "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1965)

   דודה ליזה - "דודה ליזה" (1969)

   צרועה (אם המלך) – "אכזר מכל מלך" (1969)

   צוענייה – "הצוענים של יפו" (1971)

   דונה כריסטינה - "אדי קינג" (1975)

   המלכה האם (הדוכסית מיורק) – ריצ'רד השלישי (1979)

פריטים של חנה רובינא המוצגים ב'משכן חנה רובינא', באכסדרת אולם תיאטרון הבימה

לוחית זיכרון ליד ביתה של חנה רובינא בתל אביב חנה רובינא (1 באפריל 1893[1] - 4 בפברואר 1980) הייתה שחקנית ישראלית, כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".

תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 תחילת דרכה 1.2 פעילותה בארץ 1.3 הנצחתה 2 דמויות שביצעה (רשימה חלקית) 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים

ביוגרפיה תחילת דרכה נולדה בט"ו בניסן[2] תרנ"ג (01/04/1893) לדוד ושרה-רבקה לבית רובין בעיירה ברזינו (Березино) שבפלך מינסק שבאימפריה הרוסית, (כיום בבלארוס). אביה, נמנה עם חסידי חב"ד ועבד כפקיד במחסן עצים. רובינא למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות ובבית ספר ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכשרון למשחק ולשירה. היא נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה למעלה משנה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך. היא ניסתה להתקבל להכשרה לגננות בקייב, אולם לא קיבלה אשרת ישיבה שם ולכן נסעה לוורשה, שם התקבלה לקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין. במהלך לימודיה שם ביקרה בהרצאות בהיסטוריה מפי יצחק גרינבוים. בעקבות המלצתו של היילפרין לנחום צמח, שניהל את "הבימה העברית", החלה רובינא את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון שלו. ב-1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב "נשף בראשית". רובינא נישאה בשנת 1921 לשחקן משה הלוי, אשר שיחק איתה בתיאטרון הבימה. בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו של הלוי לעסוק בבימוי, פרש הלה מהבימה ועלה ארצה ב-1924. בשנת 1925 הגיעה רובינא הרה לארץ ישראל וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו, עקב סירובו התגרשו השניים, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרו הוריה, אחיה ואחותה לסנט לואיס שבארצות הברית. פעילותה בארץ רובינא עלתה עם קבוצת שחקני "הבימה" לארץ ישראל בשנת 1928, והפכה להיות סמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את עולמה קנתה במחזה של ש. אנסקי "הדיבוק" (שבמקורו נקרא: "בין שני עולמות"), היא שיחקה במחזה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק". כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד ברציניות רבה על-פי שיטת סטניסלבסקי. במהלך מלחמת העולם השנייה הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל. חנה רובינא זכתה להרבה הוקרה והערצה מצד הציבור, שחרג מתחום שוחרי התיאטרון בזכות אישיותה המיוחדת והנונקונפורמיזם בגישתה החברתית. היא הקדימה את זמנה כאשר בשנת 1934 הביאה לעולם בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן, בת, שלימים נודעה כזמרת אילנה רובינא. בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה רובינא להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני. אלוני אף כתב מחזה במיוחד עבורה בשם תפקיד במחזה "דודה ליזה", שבו היא שיחקה את התפקיד הראשי. רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון, לא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" של אהרון מגד זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע כשהפסיקה סצנה מרגשת, כשהיא מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, אותה שיחקה מרים זוהר, פנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!" זכתה באותות ופרסים ובהם פרס הבימה (1955) וחשוב מזה פרס ישראל בתחום התיאטרון שהוענק בפעם הראשונה בשנת 1956. כמו כן הוענקו לה התארים אזרחית של כבוד מטעם עיריית תל אביב ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. זכתה לעיטור מסדר האמנויות והספרות של צרפת ב-1957. רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. חנה רובינא נפטרה בט"ז בשבט תש"מ בתל אביב בגיל 87. יום לאחר מכן הוצב ארונה בבית הבימה ושמעון פינקל ספד לה. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול.

הנצחתה תיאטרון הבימה קרא את אולם ההופעות הגדול על שמה שנה לפני פטירתה. בערים תל אביב, חיפה, באר שבע ופתח תקווה נקראו רחובות על שמה. דואר ישראל הנפיק בשנת 1992 בול לזכרה. דמויות שביצעה (רשימה חלקית)[

%D7%93%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94 – "נשף בראשית" (1918) אם המשיח – "היהודי הנצחי" (1919) לאה'לה – "הדיבוק" (1922) גברת אלווינג – "רוחות" (1924) תמר – "כתר דוד" (1928) רחב הזונה ואנה היצאנית – "קצווי הכרך" (1932) יהודית – "בכור השטן" (1934) פורציה – "הסוחר מוונציה" (1936) דונה איזבלה – "האנוסים" (1938) האם – "האם" (1939) מירל'ה – "מירל'ה אפרת" (1939) מיכל – "מיכל בת שאול" (1941) יוקסטה – "אדיפוס המלך" (1947) גברת אלבינג – "רוחות" (1947) רבקה – "בערבות הנגב" (1949) אמא קוראז' וילדיה – "אמא קוראז'" (1951) לאורה - "האב" (1952) אללה רנטהיים - "יון גבריאל בורקמן" (1953) לינדה – "מות הסוכן" (1953) ליידי מקבת' – "מקבת'" (1954) מדיאה – "מדיאה" (1955) גב' פרולה - כל אדם והאמת שלו (1963) מרי טיירון – "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1965) דודה ליזה - "דודה ליזה" (1969) צרועה (אם המלך) – "אכזר מכל המלך" (1969) צוענייה – "הצוענים של יפו" (1971) דונה כריסטינה - "אדי קינג" (1975) המלכה האם (הדוכסית מיורק) – ריצ'רד השלישי (1979) לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס - רובינא ו"הבימה", הוצאת עם עובד, 1995. קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חנה רובינא דנה פולס, חנה רובינא, באתר הסוכנות היהודית. חנה רובינא, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב חנה רובינא שרה את הפיוט קרב יום. אתר ynet על תרומתה של חנה רובינא באתר "בננות" מרב יודילוביץ', כך הייתה חנה רובינא, באתר ynet‏, 9 בינואר 2010 דורית ירושלמי, חנה רובינא, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) סרט: הבימה: מערכה ראשונה: חנה רובינא באתר: 'יוטיוב'. בזמן: 22:36 , מופיע תאריך פטירה. חנה רובינא באתר הבימה סרט: הבימה: מערכה ראשונה: חנה רובינא, כולל: קטעים מהצגות: 'הדיבוק' והצגות נוספות באתר: 'יוטיוב'. מהזמן: 5:59, שומעים את קולה. הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

^ לפי אתר חברא קדישא ^ לפי דוד תדהר (עורך), "חנה רובינה", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1802 נולדה בט' בתשרי תרנ"ג קטגוריות: שחקני תיאטרון ישראליםזוכי פרס ישראל לתיאטרוןאנשי העלייה הרביעיתשחקנים ביישוביהודים בלארוסיםחבורת יחדיואישים הקבורים בבית הקברות קריית שאולמסדר האמנויות והספרות